הנושא: תרדמת ההרגל

"כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

לדעת הרמב"ן והספורנו שפסוקים אלה מדברים על מצות התשובה מורה לנו פסוק זה שקל לקיים מצוה זו, אם כן, שואל הגר"ח שמואלביץ זצ"ל ב"שיחות מוסר", מדוע אף רשע אחד, אינו שב מדרכו הרעה מדוע הרשעים אינם בוחרים בדרך ה' הקרובה כל כך לאדם? אלא כך הוא היישוב אסונו של האדם שהוא מתרגל למצבו ומשלים עמו מבלי לחוש הוא מתדרדר והולך, ומי גרם לכך - ההרגל! אילו היו מעמידים אותו על מצבו בפתאומיות וברגע אחד היה מתגלה לו אנה הגיע בודאי היה נהפך לאיש אחר.

הוא מה שאמרו חז"ל "אמר רבה מאי דכתיב" זה דרכם כסל למו" - יודעים רשעים שדרכם למיתה ויש להם חלב על כסלם, כלומר כל כך התרגלו למצבם עד שאין המיתה עושה עליהם רושם כלל, וממשיך רבה "שמא תאמר שכחה היא מהם תלמוד לומר "ואחריהם בפיהם ירצה סלה", כלומר ואם תאמר ששכחו את המיתה ואם כן יוכלו לחזור ולתקן כאשר יראו מות אחד מחבריהם או שכאשר יזכירו להם יום המוות יהפכו לבעלי תשובה גמורים - תלמוד לומר ואחריהם וגו' ומכיון שסופר המר שגור להם על פיהם אין להם תקנה.

ואכן מצאנו בכמה מקומות בש"ס ובמדרשים אנשים ששבו בתשובה ע"י התעוררות פתאומית שהיא היפך ההרגל, הנה המדרש מספר "יקום איש צרורות היה בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרידה והיה רכיב סוסיא בשבתא (היה רוכב על סוס בשבת) אזל קומי שריתא למצטלבא (היו מוליכין מלפניו קורה לתלות את יוסי בן יועזר) אמר לו ליוסי בן יועזר ראה הסוס שהרכיב אותי עליו אדוני וראה הסוס שעליו הרכיבך אדונך, אמר לו אם כך למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו, אמר לו: עשה אדם רצונו יותר ממך? אמר לו אם כן לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו, נכנס בו הדבר כארס של נחש והלך וקיים בעצמו ארבע מיתות בית דין וכו' נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מיטתו פורחת באויר אמר "אוי, בשעה קלה דימני זה בגן עדן".

הרי זה שהיה רשע גמור כל ימיו ויש להניח שהיה דודו יוסי בן יועזר משתדלת תמיד להשיבו מדרכו ולא עלתה בידו - זיעזעה אותו התעוררות אחת שפגעה בו כארס של נחש ונהפך בין רגע לאיש אחר והקדים את יוסי בן יועזר לגן עדן.

כעין זה אירע לר' אלעזר בן דורדיא שהיה שקוע ודבק בעבירה חמורה וע"י משפט קצר שנאמר לו התרגש כל כך עד ש"הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתא נשמתו, יצאה בת חול ואמרה: ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי בעולם הבא".

זה כוחה של התרגשו פתע, כי ההרגל הוא הממית כל רגשי קודש של התעוררות והתחדשות הבאים לשנות את הדרך המעוותת ולהמירה באורח חיים חדש ומזכך. אין האדם זקוק ליותר מאשר התעוררות פתע שתוציא אותו מההרגל והשגרה, או אז לא יצטרך להשקיע מאמץ רב שכן "בפיך ובלבבך לעשותו". הסיבה המעכבת את האדם לצאת משגירת הרגלו היא העצלות, המדרש אומר על פסוקינו: "שבעה דברים אמר שלמה על העצל ומה שאמר משה היה גדול מכולם", כלומר שבעה דיוטות - אחת פחותה מחברתה - הראה שלמה במידת העצלו, אבל הפחותה שבכולן היא הדיוטא שדיבר עליה משה רבנו ע"ה שאמר "בפיך ובלבבך לעשותו", זה שאינו חוזר בתשובה עצל הוא, כי הגורם למנוע ממנו התבוננות והתעוררות פתאומית היא העצלות ועצלות מסוג זה הינה הגדולה ביותר. הדרך שתעורר את החוטא מתרדמת העצלות היא הדרך שבה נקא יוסי בן יועזר, לפי המסופר במדרש לעיל אנו היינו מצפים שתגובתו לדברי יקום איש צרורות שאמר לו "ראה סוסי שאני רכוב עליו וראה סוסך שהרכיבך עליו אדונך" תהיה "אם כך לעושי רצונו קל וחומר שאתה ושכמותך יענשו כך" אך יוסי בן יועזר התחכם ואמר לו "אם כך למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו" ובכך הוא גירה את יקום שיתמה ויקשה "עשה אדם רצונו יותר ממך?" כלומר וכי יש אהוב לקב"ה יותר ממך? שאלה זו הינה מעין התעוררות מתרדמה ובכך הוכשרה הדרך לקליטת דברי התוכחה שלא איחרו לבוא, תשובה שתחדוק בקרבו כארס של נחש, ואכן כך היה, הוא חזר בתשובה והקדים את יוסי בן יועזר בגן עדן בשעה קלה, הדרך היא איפוא להביא את החוטא למצב של תמיהה וקושיא וכך יתעורר ויחזור בתשובה.

פרשת "וילך" 

הנושא: האמונה מחלצת את האדם מצרותיו

"ומצאוהו רבות רעות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה".

הגרמ"א שך זצ"ל אומר בספרו "אבי עזרי" שיש לדקדק: מדוע מתחיל הפסוק ברבות רעות וצרות ומסיים רק ברעות בלבד.

הוא מבאר שם שלפי פשוטו "רעות" הם ביטוי לעצם הרעה ולעומת זאת המלה צרות נגזרת מלשון "צר", ואונקלוס תרגם "ועקן" - מעיקים, כלומר לעיתים נמצא האדם במצב שצר לו והעולם כולו חשך בעדו ורוחו נשברה בקרבו כל זה בנוסף ליסורים שיש לו מעצם הרעה הפוקדת אותו, מצב כללי זה בא כתוצאה כחוסר אמונה ובטחון בה' יתברך כאשר אין ה' בקרבו של אדם אזי הוא עשוק ורצוץ כל הימים.

אולם למי שיראת ה' בלבבו ומאמין בה' ובהשגחתו הפרטית אין הצרות נחשבות כצרות ואין שום דבר מעיק ומציק לו, כמו שאמר דוד המלך "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירע רע כי אתה עמיד" כי על הכל ימצא מנוח ותנחומים וקווי ה' יחליפו כח. על כן אחרי שמגיע האדם להכרה שמצבו הקשה נגרם כתוצאה מ"אין אלקי בקרבי" בטלו ממילא הצרות הסובבות אותו ונשארו רק הרעות, ולפיכך לא נאמר בהמשך הפסוק אלא "מצאוני הרעות האלה".

דברים אלה כתב הגרמ"א ש"ך זצוק"ל בהקדמה לספרו שנכתב בירושלים בעת היותה במצור ובמצוק בשנת תש"ח לאחר שהביא מאמר חז"ל במדרש רבה על הפסוק |אף חכמתי עמדה לי": "חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי" והקשה מרן הרי כל דבר עיון או מחשבה אינו נקנה אלא ביישוב השעת ומנוחה וכבר אמרו "שמעתא בעיא צילותא"? וכן אמרו במס' אבות שאחד ממ"ח הדברים שבהם נקנית התורה זה הוא "ישוב" ופירש הרמב"ם שם דהיינו ישוב הדעת. וכיצד מסתדרים דברים אלו עם מה שאמרו חז"ל "חכמה שלמדתי באף (כעס) היא שעמדה לי".

יתירה מזאת כתב הרמב"ם שם בהלכות תלמוד תורה "אין דברי תורה מתקיימים במי שמרפה עצמו עליהן ולא באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה, אמרו חכמים דרך רמז: זאת התורה אדם כי ימות באהל - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי חכמים וכו'", ולכאורה כל זה היפך הוא ממה שאמרו שמעתא בעיא צילותא.

יישובם של דברים הוא שאין חכמת התורה כשאר כל החכמות וסגולותיה וקנייתה שונה מדרך קניית שאר החכמות. אופן קניית החכמות החיצוניות היא בדרך הטבע ומי שמתיגע בהן משיגן, שונה לחלוטין היא חכמת התורה שנאמר בה "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" מתנה היא מאת ה', ואמרו: "וממדבר מתנה - אם אדם עושה עצמו כמדבר שהכל דשים בו או אז ניתנת לו התורה במתנה" ואמרו "יגעת ומצאת" וביארו המפרשים שבשכר היגיעה ממציא לו הקב"ה מציאה שהרי לשון מציאה אינו נופל על דבר שבא לאדם על ידי יגיעה. וכבר משלו משל נאה על הפס' "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה", "תני ר' חייא משל למלך שעשה סעודה לעבדיו ומשגר לאוהביו ומקורביו ממה שלפניו", מה נורא הדבר ומה יקר וערך לתורה כי היא ממש מפיו של הקב"ה, כדי לזכות לכך שיחוננו ה' דעת בינה והשכל יש צורך בחן וחסד מיוחדים, וראה כמה לשונות של בקשה תקנו בברכת "אהבה רבה" - אבינו, אב הרחמן המרחם, רחם עליונ, ותם בלבנו להבין וכו', ואל בינתו אל ישען ואין לו לאדם אלא היגיעה והעמל, ואם כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריאה וכל דבק קטן כגדול, אבל אין ערך ושיעור למה שבא לאדם על ידי צער ויגיעה ועמל ועל זה נאמר "נפש עמל עמלה לו" ו"לפום צערא אגרא", אבל עיקר עבודת האדם בזה היא להתרומם מעל כל דבר המרפיע ומעל כל סיבה, ומתוך הצער של הצרות המקיפות אותו יתעלה האדם וינחה את עצמו לישוב הדעת וצלילותה, לכך יכול האדם להגיע אחרי התבוננות בגדולת החכה ועמקותה שאין לה קץ ותכלית וארוכה מארץ מידתה ורחבה מני ים וימלא שמחה ואהבה לחכמה זו עד שלא ידע וירגיש שום מפריע ואור התורה יחייהו. נמצא שע"י מבט אמיתי באור האמונה מתברר כי הצרות אינן צרות ועל כן הן אינן מהוות סתירה ל"שמעתא בעיא צילותא", ודווקא תורה זו הנקנית מתוך הצער והדחק היא המתקיימת.

פרשת "נשא"

הנושא: מתחרטים על חרטתם

נאמר בפסוק "איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להיזר לה'".

אומרת הגמ' במסכת נדרים ט': אמר שמכון הצדיק כל ימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד וכו'.

מבואר בגמ' ששמעון הצדיק חשש לחולין בעזרה ולכן לא אכל מאשם נזיר טמא כיון שכשהם חוטאים - נודרים וכשתוהין מתחרטים, ונמצאת הנזירות בטלה למפרע. צריך איפוא להבין ממה השתכנע שמעון הצדיק באותו נזיר מן הדרום שאצלו הכל לשם שמים?

בתשובה לשאלה זו מביא הגר"י ולדשיין זצ"ל בספרו תורת יצחק את דברי רבנו יונה ז"ל שמבחין בין "חוטא על דרך מקרה" לבין "המתיצב על דרך לא טוב תמיד", החוטא על דרך מקרה צריך להקדים החרטה לקבלה ואילו המתמיד בחטא צריך להקדים הקבלה לעתיד תחילה.

ביאור דבריו יתכן על פי מה שכתב הצדיק רבינו רפא המבורגר זצ"ל בספרו "דעת קדושים", על מאמר חז"ל: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך (הכוונה וכי באמת יעלה על דעתך שמותר לאדם לעבור עבירה) אלא אימא נעשית לו כהיתר (מתרצים שאדם עושה את העבירה כהיתר מבלי שיותר לו). בנקטם מתחילה לשון "הותרה לו השמיעו לנו חז"ל שכאשר עובר אדם עבירה הוא מתחרט, אולם כאשר הוא שונה בה הוא מתחרט גם על מה שהתחרט, ולכן המתיצב על דרך לא טוב תמיד הרי הוא בגדר "עבר ושנה" שמתחרט על חרטתו לפיכך לא יועיל לו אם יתחרו תחילה, שכן כל זמן שלא קיבל עליו להבא ישוב ויתחרט על מה שהתחרט עתה, אבל החוטא בדרך מקרה אינו בגדר "עבר ושנה" ולכן יכול להקדים החרטה כי אין לנו לחשוש שיתחרט עליה. ואכן מצאנו אצל הראשונים אשר כל חטאם היה רק בדרך מקרה שהיו עובדים בעיקר על החרטה, על יעקב אבינו שאמר "כי ארד אל בני אבל שאולה" אומר הספורנו - שקיבל על עצמו אבילות על שגרם מיתה ליוסף בשולחו אותו, וכן אצל ראובן נאמר ששב אחרי מכירת יוסף משקו ותעניתו על חטא בלבול יצועי אביו. כעשר שנים חלפו מאז החטא (שהיה לאחר מיתת רחל ויוסף היה בעת מכירתו בן שבע עשרה שנה), ואף על פי כן עסוק היה עדיין בחרטה, וכל זה לפני שהיה חטאם בדרך מקרה. מה נאמר אנו האחרונים, אנו שהעיד עלינו הגרי"ס זצ"ל שהלואי והיינו בבחינת "רשעים מלאי חרטות" זאת אומרת בבחינה הגרועה של מתחרטים על מה שמתחרטים!

מעתה נבין היטב את הנהגתו של שמעון הצדיק, נזירות באה בדרך כלל מתוך חרטה על העבר. נמצא אם כן שכאשר הנזיר נמנה עם המתיצבים על דרך לא טוב תמיד עליו להקדים קבלה לעתיד לפני החרטה, אך הנזירים לא עשו כן בדרך כלל אלא הקדימו החרטה וקבלו נזירות ולפי שלאחר הנזירות שוב נכשלו בחטא, היו מתחרטים על חרטתם, וזהו עומק דברי רש"י שם שאמרו כשהן תוהין מתחרטים - היינו למשל אם עברו על איסור לשון הרע וקבלו נזירות בגדר חרטה על העבר אך מכיון שהם עומדים על דרך לחא טוב תמיד לא יכלו לעצור ברוחם ואחר הנזירות הם שבים וחוטאים בלשון הרע, ומכיון שמתחרטים על חרטתם נמצאים מביאים חולין לעזרה.

שונה מכולם היה הנזיר שבא מן הדרום, נזירותו לא נבעה מתוך חרטה על העבר אלא מקבלה לעתיד כמו שאמר בעצמו "ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם", כמי שחש שמידותיו נוטות להמרות הבורא, ואז כאמור הקבלה קודמת לחרטה, קיבל על עצמו נזירות למניעת הטרדתו מן העולם בעתיד. נזירות כזו שבאה מתוך קבלה איתנה לגבוה אין לחשוש לחרטה שתפקיע אותה למפרע לפיכך אכל שמעון הצדיק מקרבנו, זאת ועוד, ההבנה שגילה בענין הסכמה שבחטא מהווה גורם מבטיח שלא יתחרט כלל על דבריו: "וביקש לטורדני מן העולם" למדים אנו שידע האיש כי מחוט השערה יצמח הר גדול, ומכיוון שהבין יפה את כוחו של היצר ועשה לעצמו גדרים נכונים לעצור את יצרו הרי יש להניח כי רוח זו תלוה אותו גם בעתיד ולא יתחרט.

פרשת "במדבר"

הנושא: מעלת הסדר

נאמר בפרשה "איש על דגלו באותו לבית אבותם יחנו בני ישראל". כל עניני הקדושה ועבודת ה' דורשים סדר, הגר"א קוטלר זצ"ל בספרו - משנת ר' אהרן מסיק זאת מההוראות המפורטות בעניני החניה והמסע שנתנו לבני ישראל. אריכות לשונה של התורה בענין הדגלים והקביעה מי הם השבטים השייכים לכל דגל ודגל, אופן חנייתן ונסיעתם, ופרטי ההלכות בעבודת המשכן ונשיאת כליו בעת הנסיעה במדבר מלמדים על מעלתו ונחיצותו של הסדר. בהעדר סדר נכון עלולים עניני הקדושה הגדולים ביותר להשתבש חס ושלום, דברי הגמ' "משורר ששיער חייב מיתה" (הכוונה לוי שהיה משורר והחליף את חברו ונהיה שוער - חייב מיתה) מהווים עדות נוספת על גודל חשיבותו וערכו של הסדר. גם מצינו - שהתורה הוצרכה לצוות "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו" ומפורש במדרש שכל אחד היה רוצה לזכות - בנשיאת הארון והיו דוחקים זה את זה והיו באים לידי קלות ראש והיה הארון מכלה בהם - הרי שהארון שהוא תכלית הקדושה והברכה, כמפורש בעובד אדום הגתי שנתברך ביתו שלא כטבע לרגלי הארון, היה מכלה במעולים שבישראל הבחירים שבשבט הנבחר לעבודת הקודש, והכל מפאת חסרון סדר, שכן מתוך העדר הסדר היו באים לידי מריבה כל אחד היה אומר "אני טוען כאן" ומתוך כך באו לידי זלזול וקלות ראש, נמצא שמתוך חסרון הסדר הפך הדבר קדוש ביותר לענין שיש בו קלות ראש חס ושלום.

על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" אומרים חז"ל במכילתא "כאיש אחד בלב אחד", עד כאן היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן השוו לב אחד, וכשהיו כולם באחדות היו ראוים לקבל את התורה. הסברם של דברים: על התורה נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", והביאור הוא דשלום היינו שלימות. כל דבר מקבל מה שנצרך לו ואינו יוצא מן הסדר ומן הגדר שנקבע לו. מחלוקת, לעומת זאת, היא יציאה מן הסדר. אחד נכנס לתחום חברו או רוצה להכנס וחבירו אינו מניח לו, ומאחר שהתורה נתיבותיה שלום היא מחייבת שלימות אמיתית ואי אפשר לתתה לישראל כאשר הם שרויים במחלוקות, אם הם אינם מקיימים הסדר המחויב מצד השכל ומצד דר הארץ לא כל שכן שלא יקיימו את הסדרים המקיפים של התורה, נמצא איפוא שבזכות מעלת הסדר נמצאו ישראל ראוים לקבל את התורה.

הבריאה המסודרת כולה בסדר נפלא עד מאוד מהווה עדות לסדר העובר כחוט השני בכל התורה שכן אמרו חכמים זכרונם לברכה "אסתכל באורייתא וברא עלמא", התורה היא שורש קיומו של עולם כמו כן התורה היא תכלית הבריאה כמאמרם ז"ל - "בראשית - בשביל התורה שנקראת ראשית", ומכיון שהתורה מושתת על הסדר צריכה העליה הבלתי פוסקת הנדרשת מן האדם - להיות מדורגת ומסודרת, הקופץ לדרגה שאינה ראויה לו עלול ליפול לגמרי, בדיוק כשם שילד קטן שסיים א"ב אינו יכול להתחיל ללמוד ישר גמרא ותוספות. אחרי מתן תורה אין מציאות של ענייני רשות בעולם הכל חובה ומצווה או מניעה ואיסור, הכל מסודר על פי התורה. במקביל מהווה הסדר מכשיר יעיל מאין כמוהו לניצול הזמן לתורה ולעבודה כשם שבמילי דעלמא תלויה הצלחתם של אנשי עסקים גדולים בעריכת חשבון נכון וסידור העניינים כראוי, כך גם בעסק התורה ועבודת ה'. לפיכך עיקר גדול הוא לבן תורה הנמצא בישיבה שיהא משועבד לסדרי הישיבה ולא יחסיר מהם אף רגע וצריך שיהיה לו גם סדר "בין סדרים" של הישיבה, אם לתורה - כפי האפשר ואם למנוחה - כפי הצורך אבל הכל בסדר ובמשטר.

פרשת "בחוקותי"

נושא: החיים בסימן הכנה לקבלת פני השכינה

נאמר בפרשה: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים", ומסביר רש"י אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם.

מדברי הגמרא "ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, כת שקרנים, כת חנפים, כת מספרי לשון הרע", ומדייק בעל החפץ חיים בספרו חומת הדת שדווקא ארבע כתות הללו אינן מקבלות פני שכינה אבל שאר כל ישרא ראויים לכך.

כדי לקבל מושג כלשהו קבלת פני השכינה מהי, נוכל לעיין בתחילת פרשת שמיני וללמוד מן הנאמר שם: "וירא כבוד ה' אל כל העם". באותה מידה מתגלה גם כבוד ה' בגן עדן אל הצדיקים הזוכים לשבת שם, ועל זה אמרו חז"ל - "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" כדי לזכות לעונד הנשגב הזה צריך להיות בעל מעלה הראוי לזה. אדם שלא הגיע למעלה הנדרשה לא יזכה לכך, מעין זה מצינו בזמן מתן תורה ששם אמר הכתוב - "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב".

מחובתנו איפוא לחפש דרכים כיצד לזכות למעלה הנדרשת ולניות כאחד ממקבלי השכינה. לצורך זה נתבונן באופן שבו מתכוננים לקראת קבלת פני מלך במלכותא דארעא ןמזה נקיש לקבלת פני מלכותא דשמיא. כידוע על האדם המתכונן לקבלת פני מלך - להקפיד על שלושה דברים עיקריים - א) להיות בריא ושלם באבריו ולא יהיה בעל מום. ב) ללבוש מלבושי כבוד כראוי לכבוד המלך.ג) להיות חכם ונבון כדי שיוכל להשיב על שאלות המלך כהלכה, במכלותא דרקיעא שהיא כעין מלכות דארעא יש להקפיד גם כן על שלושת הכללים הנזכרים, תרי"ג מצוות נתנו כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם. כשם שישנים אברים וגידים גשמיים כך יש גם בנפש שס"ה גידים ורמ"ח אברים רוחניים. על זה נאמר "עור ובשר תלבישני". כל אבר וגיד רוחני מתלבש בתוך אבר וגיד גשמי. כאשר אדם מקיים את התורה הכלולה מתרי"ג מצוות - גם נפשו שלמה, אך אם מזלזל חס ושלום באיזו שהיא מצווה האבר או הגיד שכנגדה נפגם ובכך נעשה האדם בעל מום ושוב אינו ראוי לקבל פני מלך. ידוע בשם עצמו ומתנהג לאורם נבראים עבורו מלבושי הוד אשר הנפש מתלבשת בהם ורק במידה ומלבושים אלא ימצאו שלמים יוכל לעמוד לשמש את מלך הכבוד בדיוק כשם שהעומד לפני מלך בשר ודם רוי לו שיתלבש כראוי.

הדבר השלישי הנחוץ למקבל פני שכינה הוא ידיעת התורה כפי שכלו, כדי שידע להשיב כשישאל אותו הקב"ה בדברי תורה. ושאלות כאלו אכן נשאלות שכן אמרו חז"ל ששואל הקב"ה את האדם - כמה טירחות היו לי עליך - יצירתיך וגידלתיך, כלום קרית ושנית? וכשמשיב האדם שאכן קרא ושנה אומר הקב"ה - הואיל והודית לי שקרית אמור לי מה קרית. וכן דרשו גם על הפסוק "בוקר אערוך לך ואצפה" - מכאן אמרו שיהא אדם תפוס בידו מה שלמד כדי שלא יבוש ולא יכלם בעומדו לפני דין שמים ויבחנו אותו על מה שלמד. המקור לכל הענין של קבלת פני השכינה נמצא בפרשתנו, על הפס' "והתהלכתי בתוככם" אומר רש"י אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, אין לתאר את גודל האושר, שבזכות זו שהיא למעשה העונג הגדול ביותר אשר יכול להיות, אפילו אם שר מזמין אזרח מן השורה לטייל עמו נחשב הדבר לכבוד גדול, כל שכן כשהמלך בכבודו ובעצמו לוקח אחד מבני עמו לטייל בגנו איזה כבוד עצום זה, בוודאי ובוודאי יתכבד בזה האדם ואושרו יגדל עד מאוד. ואם כך הוא הדבר כאשר זוכים להתקרב למלך בשר ודם מה גדול נורא ואדיר הוא האושר והכבוד לזכות ל"אטייל עמכם בגן עדן". אם רק נתבונן בדלותו של אלוקי השמים והארץ מלך על כל העולם המחיה ברצונו את הכל - עליונים ותחתונים - ונחשוב שהוא עתיד לטייל עם האדם בגן עדן, נתעורר להבין עד כמה תהיה גדולה השמחה ומה מאד יתכבד בזה האדם לפני כל פמליא של מעלה, יחד עם זאת צריך האדם לפחד מאוד פן בעת טיולו ישאלהו הקב"ה על דבר תורה שלמד בעולם הזה מה גדולה תהיה הבושה והכלימה למי שישאל ולא ידע להשיב כהלכה. על זאת הורונו חכמים ז,ל: התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלים, בדברים קצרים אלה כוללים חז:ל את כל עניני ההלכה לקבלת פניו של מלכו של עולם, ופונים אל כל אחד מאתנו בקריאה להתכונן היטב כדי שלא נתבייש בהכנסנו לטרקלין.

ישים אדם אל לבו כל זאת ואז - אשרי וטוב לו אמן.

פרשות "בהר"

הנושא: עניין שנת השמיטה

נאמר בפס' "וידבר ה' אל משה בהר סיני" מה ענין שמיטה אצל הר סיני (רש"י). מובנה של מצות שמיטה הוא להשריש בתוך הלבבות את ההכרה שהעולם השפל נתון תדיר תחת השגחתו של השם יתברך וממנו באה השפעתו להוציא מלבם של מינים הטוענים כי אין זה לפי כבודו של מלך עליון המושל בשמי שמים שיתעסק בעולם החומרי השפל, אלא "במקום גדלותו שם ענותנותו", וכן "רם ה' ושפל יראה" על אף רוממותו וגדלותו הנהו משגיח על הנמוכים והשפלים ביותר.

ההוכחה הברורה ביותר לכך היא שבחר לו ה' יתברך את ההר הפעוט והנמוך - הר סיני לגלות עליו את שכינתו ולתת שם את תורתו, ובזה גילה לנו בעליל כי למרות גדלותו ורום מעלתו הנו מעדיף שפלות רוח. אם כן יוצא שהשראת השכינה על הר סיני הינה הראיה הברורה ביותר למצות שמיטה שבאה להורות לנו כי בורא עולם הוא המשפיע והמשגיח על העולם השפל.

אדם עלול לחשוש שמא יבוא לידי הפסד בעטיה של שמיטה מאחר שלא יזרע ולא יקצור את שדהו שנה שלמה, לפיכך אמרה התורה "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך". אף על פי שלא תעבוד את שדך, בכל זאת יהיה לאכלה במידה מספקת לך ולביתך, ואפילו לבהמה ולחיה יתר על כן שנת השמיטה תשפיע ברכה על כל ששת השנים הבאות - "וצויתי לכם את ברכתי".

לפיכך נקראה שמיטה - שבת, ורש"י גם אומר שם "שבת לה' - לשם ה' כמו שנאמר בבראשית". כי כשם ששבת קדש משפיעה ברכה על כל ימות השבוע - "כל שיתא יומין מיניה מתברכין" כך גם שמיטה, אף אם אין עושין בה מאומה הרי היא משפיעה שפע של ברכה לעצמה וגם לשש השנים הבאות.

הוא הדבר היה גם בהר סיני. כל ההרים הגבוהים והרמים אצו והשתדלו שתינתן התורה עליהם "למה תרצדון הרים גבנונים". ואילו הר סיני מפאת שפלותו פרש לצדדים ולא עשה שום דבר לפיכך זכה יותר מכולם שעליו תרד השפעת הקדושה לעולם. אם כן שפיר יש ענין שמיטה אצל הר סיני, גם הר סיני וגם שמיטה אינם עושים דבר ואף על פי כן משפיעים קדושה וברכה לאחרים.

ועוד - יש ענין שמיטה אצל הר סיני לפי ששמיטה מהווה ראיה ברורה לכך שהתורה נתנה מן השמים ולא שבדה אותה חלילה משה רבנו מלבו, שכן מי אנוש ויעיז להבטיח כזאת - "וצויתי את ברכתי ועשת את התבואה לשלש שנים" רק השם יתברך הכל יכול - אפשר לו להבטיח הבטחה כזו. הרי איפוא יש בשמיטה משום ראיה שה' יתברך נתן את התורה על הר סיני.

ועוד יש לומר שסמיכות בהר לשמיטה להורותינו באה שגם אם יודעים ומבינים את טעמי המצווה מכל מקום בלתי אפשרי לקיימה שלא מצד צווי ה', שכן אי אפשר להתקיים ללא זריעה שנה שלמה וכן לא שייך להפקיר את אשר גדל ללא זריעה בעל כרחנו צריכים אנו לומר שקיומה של מצוות השמיטה הוא מצד ציווי הבורא והמקיים את העולם, על כן עלינו גם לסמוך עליו שישלח את ברכתו, וממצוות השמיטה נלמד לכל התורה שלא מכח ההבנה נקיימה אלא בגלל שכך ציווי ה'!

פרשות "אמור"

נושא: ספירת העומר - ספירה של איכות

נאמר בפרשה על ענין ספירת העומר, "וספרתם לכם ממחרת השבת". שואל הכתב סופר מהי משמעות המילה לכם, היה יכול לכתוב "וספרתם" בלבד, ומדוע הוסיף "לכם". ומבאר הכתב סופר שהמילה "לכם" באה להורות שאין ספירת שבעת השבועות באה למנין הימים האלה מבחינת כמותית בלבד, אלא עיקר הספירה מכוונת כדי לבחון את הנהגת האדם באיכות בכל פרטי מעשיו ועניניו.

משמעות לכם דומה לפי הנ"ל למשמעות "לך לך מארצך", הנאמר לאברהם ששם פירש רש"י, "לך - לטובתך ולהנאתך" וכן מצינו בעוד מקומות ש"לך" משמש בהוראה זו, אם כן אף כאן בא הכתוב לרמוז שהספירה היא לכם לתועלת נפש האדם ולטובתו - להתקדש ולהטהר ביותר במשך זמן שבעת השבועות האלה מכל התאוות הטבעיות והמחשבות הפחותות. גם במילת "וספרתם" אין הכוונה רק לידיעת כמות הימים והשבועות כי מצינו בכמה מקומות, כגון באיוב פר' יד - "צעדי תספור", ואין מדובר שם בספירת מצעדי רגליו, אלא עיקר הכוונה היא ההשגחה והעיון על איכות הצעדים וההתנהגות וכמו ספירת שבעה ימים בזב ובזבה שאין המכוון בהם לספירת שבעה ימים שזוהי ספירת כמות בלבד, אלא גם לספירת האיכות שיהיו שבעה ימים נקיים מזיבתם. אף כאן הוראת "וספרתם לכם" היא - תפקחו על עצמכם והתבוננו בנפשכם מהו הטוב האמיתי ביבחר בו האדם ומה הרע האמיתי שממנו יברח. כאשר אדם מקבל מחבירו סכום כסף הוא מקפיד על הכמות שתינתן לו באופן מדויק וכן מקפיד על איכות כל מטבע ומטבע שניתנה לו, וכדי לבדוק את שני הדברים הללו הוא סופר בקפידה את הכסף שניתן לו. וכך גם יש להתנהג בספירת שבעת השבועות האלה של הספירה ולהזהר לא לעשות בהם שום מעשה בלי לשקול תחילה במאזני "משקל הדעת" אם טוב הוא או רע.

יתכן עוד שמשמעות "וספרתם" כוללת ענין הטהרה והזיכוך מלשון "אבן ספיר" ו"לבנת הספיר", מצאנו משמעות זו גם בביטוי של פועל כמו "אז ראה ויספרה", שפירוש הפליג זוהרה ויקרתה ועוד שם "מי יספר שחקים", כלומר מי עשה את השמים כחומר זך ובהיר, ולפי זה יהיה טעם "וספרתם לכם" שבזמן הנבחר הזה תשגיחו ביותר על נפשותכם להיות ספיר ומזוכך ומטוהר מכל חלאת הבלי הזמן ומזוהמת הגשמיות, בזאת יתבאר גם ענין תמימות תהיינה שהמכוון בו על תמימות ושלמות הנפש, וזה מה שאמרו במכילתא דרבש"י "וספרתם לכם - לכם דייקא לעצמכם ולמה בגין לאדכאה ולקבלא אורייתא", והפירוש הוא שבפס' לכם יש לדייק דווקא לעצמכם, ולמה, שמתוך שנדע שסופרים אנו לעצמנו נוכל להיטהר כדי לקבל את התורה. אם כן נמצאנו למדים שאדם אל ישלח עצמו בימי ספירת העומר אל מקומות טומאה אלא ישב וילמד תורה כדי שיוכל להטהר ולעשות רושם טוב על עצמו בשמים ומתוך כך יוכל להגיע למדרגות גבוהות ביותר ואפילו שלא יהיה לו חשק ילמד "שמתוך לא לשמה בא לשמה".

ו

פרשות "אחרי מות-קדושים"

הנושא: הדרך והתנאי לכפרות עוונות

מתנה טובה נתן לנו הקב"ה, יום אחד בשנה הוא יום הכפורים לכפר על העוונות. התורה מדריכה אותנו מהם התנאים הנדרשים לכפרת העוונות. נאמר בפס' "וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו". היה ר' אלעזר בן עזריה אומר על זה, משל לחולה שנכנס אצל רופא ואמר לו אותו רופא, אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, והלך אותו חולה ולא נכנסו הדברים בלבו, ובא עוד רופא ואמר לו אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב, שלא תמות כדרך שמת פלוני והוסיף לו זה במטרה לזרזו יותר מהראשון ונכנסו הדברים בלבו. והנמשל הוא שהתורה אומרת ,אחרי מות שני בני אהרן", התורה רוצה להזהיר בזה את אהרן ובניו ושאר כל הכהנים שיקשטו עצמם בזהירות יתר בקרבה אל הקודש ולא יבואו בכל את הקדש, שהרי ראינו את נדב ואביהוא שנכנסו אל הקודש ומתו, ומה שאומרת התורה "אחרי מות" זה כמו אותו רופא שאמר "כדרך שמת פלוני" שבא להזהיר ולזרז מנסיון. דבר נוסף מצווה התורה, שקודם כל יביאו בני ישראל לכפרת עוונותיהם פר בן בקר לחטאת ואיל לעולה. אהרן הכהן מקריב את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעת ביתו, שרק לאחר שהאדם נקי מכל העוונות שלו ושלם עם עצמו יכול לבקש על אחיו הכהנים ועל עם ישראל, והנה במהלך עבודת יום הכיפורים - יום שהתורה אסרה בו אכילה ושתיה רחיצה וסיכה ותשמיש המטה ומנעלי עור. בכל זאת הכהן הגדול טובל באותו יום חמש טבילות ועשר קדושי ידים ורגלים, וכל זה למה? למדו אותנו חכמים זכרונם לברכה שאין קטגור נעשה סניגור. בעבודות פנים פושט כהן גדול בגדי זהב ולובש בגדי לבן כיון שהזהב מזכיר מעשה העגל, וכאשר באים לבקש מחילה וכפרה לפני הקב"ה אין מן הראוי להזכיר לפניו את עוונות אבות ראשונים עד כדי כך שעל כל פשיטת בגדים יש שני קדושי ידים ורגלים ועוד טבילה אחת על אף שהדבר נאסר לכל עם ישראל שישנה הלכה שקובעת שביום הכיפורים, אל ישלח אדם אפילו אצבעו אל המים, אבל אצל הכהן הגדול כדי שהכפרה תהיה ללא כל רבב עושה הכהן לפני כל עבודה ועבודה שני קדושים וטבילה במים.

אבל לכאורה נשאלת לנו שאלה, הרי כל כלי המשכן וכליו גם הם היו מזהב, היה את מזבח הזהב, את מנורת הזהב, וכן שולחן הפנים היה מזהב, וארון הקודש היה בתוכו תיבה מזהב ובחוץ ציפוי זהב. אם כן מה בכך שנכנס אהרן עם בגדי זהב שבאמת לא היו עשויים הבגדים עצמם מזהב אלא כדוגמת החושן וכדומה א"כ מדוע אהרן יכנס לקודשי הקדושים בבגדי לבן? אלא באמת נראה לתרץ שאפשר ללמוד מכאן שהבא לבקש מחילה צריך להיות כל כך נקי ומזוכך לאו דוקא בחיצוניותו אלא אפילו בפנימיותו בתוך ליבו שיהיה נקי מעל כל שמץ של ספק של טומאה או הזכרת חטא כדי שתתקבל תפילתו ברצון, לכן בגלל שבגדי זהב יזכירו לה' חטא העגל לכן עדיין הכהן אינו נקי בהחלט ומשום כך נכנס הוא בבגדי לבן.

עוד דבר פלא משמיעה לנו התורה, ישנם שני שעירים שהיו בבית המקדש ביום הכיפורים. שעיר אחד לה' ושעיר אחד לעזאזל, והתורה אומרת שהמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו במים ורחץ את בשרו במים ואחרי כן יבוא אל המחנה, כלומר האדם שנושא את השעיר שעליו נמצאים כל עוונותיהם של ישראל הוא טמא, ומבואר בחז"ל שלא היה מסיים את שנתו אותו המשלח, וכל זה על הזמן הקצר שבו לווה את השעיר עם עוונותיהם של ישראל אל המדבר לעזאזל, וזוהי התמיהה והפלא הגדול שהשמיעה התורה מדוע המשלח לא יסיים את שנתו ועוד טמא הוא נקרא אדרבה הרי בכך שמשלח את השעיר יכופרו על ידו כל עוונות בני ישראל אם כן מדוע מקבל הוא עונש כל כך גדול?

אלא מפרשים שעצם הדבר שאדם נוטל את השעיר שנושא עליו עוונות בני ישראל מתפרסם קלונם של ישראל על ידו. ואין הקב"ה חפץ בפירסומם של עוונות ישראל, ומאידך הכהן הגדול שנזהר שלא לקטרג על ישראל ופושט את בגדיו ולובש בגדים אחרים חמש פעמים ביום למרות זאת כשיוצא היה עושה יום טוב ומשתה לחבריו, ללמדנו שהמבליט עוונותיהם של ישראל טמא יקרא ואילו הכהן הגדול שקודם קישט עצמו וכיפר בעדו ובעד ביתו ומתוודה על עוונותיו ומכפר על אחיו הכהנים ומכפר על כלל ישראל הוא זה שמסתכן למות על קידוש השם כדי לכפר על הכהנים ועל ישראל, והוא זה שיסתכן כדי לכפר בעדנו בזמן שיבנה בית מקדשנו ותפארתנו כשיבוא משיח צדקנו אמן כן יהי רצון.

פרשות "תזריע-מצורע"

הנושא: הנגעים ומטרתם

בפרשיות אלו מתוארים נגעים שהקב"ה מביא על האדם כדי לעורר את האדם על מעשים שעשה, והתורה מענישה את האדם מן הקל אל הכבד. בתחילה הקב"ה רומז לאדם רק ברמז קטן ומי שמבין את הרמז הקטן חוסך לעצמו הרבה צער והרבה נזקים ויסורי גוף ונפש. אבל בכל זאת מי שלא מבין בשלב הראשון יוכל להבין בשלב השני, ומי שגם בשלב הזה לא מבין, הקב"ה יביא עליו יסורים עד שיבין. אבל חס ושלום אין מטרה בנגעים לדכא את האדם או ליסר אותו, אלא עיקר מטרת היסורים היא כדי לעורר את האדם כגדי שישוב מדרכו הרעה. וצריך האדם להסתכל על הנגעים כעל חסד מה' יתברך כמו שלמדנו בפס' "כי את אשר יאהב ה' יוכיח". והנה התורה חלקה את הנגעים מהקל אל הכבד. הראשון שהוא הנגע הקל ביותר הוא נגע בגדים, ואחריו נגע בתים והחמור ביותר הוא נגע בגוף האדם עצמו. בכל נגע ונגע שהתורה אומרת שינתן לאדם, הנגע יבוא רק בשביל איתות ואזהרה לאדם. אם האדם עשה את התשובה המועילה ותיקן את דרכיו הרעים, הנגע יעצר לאחר שבעה ימים שאז בא הכהן אל המצורע ומטהר אותו, ואז שב האדם למסלולו הרגיל. אבל אם גם אחרי שבעה ימים עוד לא שב בתשובה, הכהן נאלץ להסגיר את הבית עוד שבעה ימים שעד אז יש לו לאדם עוד סיכוי לחשוב בתשובה. אבל אם גם אז עדיין לא שב בתשובה אין ברירה. בתחילה חולצים את האבנים הנגועים בלבד מהבית. ומכאן הסיקו רבותינו אוי לרשע ואוי לשכנו, שכן אם היו שני שכנים, גוי וצדיק (גוי הכונה ישראל מומר), ואותו גוי וצדיק היה להם קיר משותף שמחובר אליו שני בתים, בית הגוי ובית הצדיק, ואותו גוי חט בלשון הרע ונהיה לו נגע באותו הקיר המשותף, מן הסתם גם הצדיק סובל שכן יש נגע בביתו על לא עוול בכפו. אבל היות והיה לו לצדיק להוכיח את הרשע ולא הוכיחו גם הוא נתפס בעוונו ועתה כשרואה הצדיק את המצב וממשיך להיות שכן הגוי, והגוי לא תיקן את דרכיו צריך להרוס את כל הבית.

ומי שלא שב הרי שגופו מקבל נגעים עד כדי כך שהוא יוצא מחוץ למחנה ומכריז ברחובות ואומר "טמא טמא יקרא", והוא יושב מבודד, וכאן מלמדת אותנו התורה שע"י זה שמוציאים אותו מחוץ למחנה, המטרה מגיעה והמטרה היא לשבור את גאותו להרחיק אותו משכניו וקרוביו וממשפחתו, ולגרום לו לפשפש במעשיו שבעה ימים אשר בהם עושה המצורע חשבון נפש. וכך מלמדת אותנו התורה שנשברה גאוותו בזה שיכל לדבר לשון הרע על אחיו שהרי כל ישראל אחים, כמו שאמרו חז"ל "כל ישראל ערבים זה לזה". וכיון שגאוה היא שורש כל המידות הרעות אזי כל זמן שאדם נמצא עם חבריו ומקורביו מתגאה הוא לספר להם לשון הרע וממשיך בדרכו הרעה ואינו שם על ליבו איך לשנות את דרכו. והרי הוא צועד עם זרם הזמן ללא עצירה וללא מחשבה. אבל ברגע שמסגירים אותו שבעה ימים מחוץ למחנה היות והוא מבודד עם עצמו אזי מובטח לו שלאחר שבוע ימים יכנע לבו הערל וישוב בתושבה שלמה, וכך ממשיכה התורה בסדר טהרת האיש המצורע, שבסוף ימי טומאתו לאחר שקבע הכהן שנטהר הנגע מביא המצורע אל הכהן עץ ארז ואזוב ושני תולעת ושני צפורים לטהרתו. וחכמינו זכרונם לברכה למדונו שכל אלה מסמלים על הצורך של המצורע ללמוד להתנהג בענווה ולא לפטפט בדבורי לשון הרע ושאר דבורים אסורים, אלא ישפיל עצמו כאזוב וישפיל את מדותיו ושב ורפא לו.

יהי רצון שיתן לנו ה' חכמה ובינה להבין ולהשכיל איך להנהיג עצמנו בדרך הישר אמן.

פרשת "צו"

הנושא: חסרון כיס

כתוב בפס' "צו את אהרן" ואומר רש"י "אין צו אלא לשון זירוז אמר ר' שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". כל אבריו של אדם יש להם כיס כעין כיסוי השומר על כל אבר לבל יעשה את הבלתי רצוי. הפה, למשל, יש לו את השפתיים שבהן יכול הוא לסגרם כל אימת שירצה להימנע מדיבורים רעים, או האוזן יש לה אליה שאפשר לכוף אותה אל תוך האוזן כל אימת שירצה להמנע מלשמוע דבר שאינו הגון, והעין יש לה כפכפים להמנע ממראות אסורות. וכן שאר האברים אצל האדם המשמשים את חושיו של האדם יש להם כיסוי, ולעומת זאת המחשבה אין לה שום כיס לכסות עליה ובת חורין היא ופועלת ומשפיעה תדיר, אז מן הצורך לזרז ולשקוד הרבה כדי לשמור על המחשבה מהרהורים רעים, והנה מכיון שהקרבן עולה בא לכפר בעיקר על מחשבות רעות לכן אמרה תורה בקרבן העולה "צו" שפירושו זירוז כי "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". כלומר כאשר הדברים אמורים במחשבת הלב שהיא חסרת כיס, אמנם הזוהר הקדוש מפרש את הנ"ל על דברי הפס' הבא שאמר הפס' "היא העולה על מוקדה" כי כאשר עולה על רעיונו של אדם מחשבה רעה היות ואין לה כיסוי אזי "על מוקדה" עליו להעלותה על מוקד ולשרפה באש התורה והמצוות.

אבל הרמב"ן אומר כי הפס' הזה מסביר את פס' י"ג דלהלן שנאמר בן שהכהן הגדול היה חייב להביא מנחת חביתין מדי יום ביומו, וזה היה עולה בממון רב לפיכך הרי זה חסרון כיס. ויש לתמוה על כך הלא הכהנים היו מקבלים תרומות ומעשרות מכל ישראל וכלום היה חסר להם, סולת ושמן כדי להביא מנחה כל יום עד שהגיעו למצב שצריך לזרז אותם על כך? אלא נראה לתרץ שהדברים אמורים בזמן שבני ישראל היו שוהים במדבר כאשר עדיין לא נהגו תרומות ומעשרות והיו הכהנים נאלצים לקנות סולת ושמן מן הסוחרים שהיו מביאים זאת מהארצות הרחוקות וזה היה עולה יקר מאוד, ולכן מכיון שיש פה חסרון כיס היה צריך לזרזם לכך.

וזוהי כוונתו של ר' שמעון באמרו "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס". כלומר במקום כזה כמו במדבר שהיו צריכים להוציא ממון רב בשביל מנחה כל יום שם יש צורך בזירוז מיוחד.

כל דבר נשגב ומקודש זקוק לכיסוי אשר יחפה על מהותו הפנימית ויסתיר את עצם הקדושה, קיומה של הקדושה תלוי בכיסוי זה לפי שפנימיות אמיתית אינה יכולה לסבול שום פומביות חיצונית, כיסוי הקדושה הפנימית האמיתית של הקרבנות היה בזה שאכלו הכהנים או הבעלים חלקים מן הקרבן. אכילה זו שנראתה כפעולה פשוטה כיסתה על עצם פנימיותו של הקרבן. רק קרבן עולה שהיה נשרף כליל על המזבח ולא היתה בו אכילה כלל היה חסר כיסוי שיחפה על קדושתו העליונה, וזהו חסרון כיס, לפיכך היה טעון הוא זירוז יותר משאר קרבנות משום שחסר בו הכיס וקדושה זו זקוקה היתה לשמירה יתירה. ועוד נראה לפרש שהדברים אמורים לא רק בתקופת המדבר, אלא גם בתקופות הגלות הקשות ביותר, כאשר שונאי ישראל מקפחים את פרנסתם של ישראל ומכלים את פרוטתם מן הכיס, שאז כרוך קיום התורה והמצוות בנסיונות קשים ומרים ביותר לפי שהדאגות על הפרנסה והמאבק התמידי עבור פת לחם מקשים מאוד על שמירת היהדות. לפיכך חייב אדם לזרז עצמו ביותר בזמנים כאלו ולהתחזק בנפשו למען יוכל לעמוד בנסיון חסרון הכיס. ועוד - חכמינו אמרו על הכתוב "זאת תורת העולה" כי כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, יוצא איפוא שהכהנים שהיו מלמדים תורה לעם עלולים היו להתרשל בלימוד תורת הקרבנות לעם, משום שע"י כך היו ישראל ממעטים להביא קרבנות מכיון שהיו יוצאים ידי חובתם בלימוד זה והיה נגרם הפסד לכהנים, ובשל חסרון כיס זה היה צורך מיוחד לזרז את הכהנים לתורת העולה שילמדו אותה לעם על אף חסרון הכיס שזה עלול לגרום להם.

יהי רצון שה' ישלח ברכה במעשה ידינו ולא נצטרך לעמוד בנסיון חסרון כיס אמן!

פרשת "ויקרא"

הנושא: מנהיג העם

כתוב בפס' "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם".

מי שמוחזק לאדם גדול או למנהיג חייב לנהוג בזהירות רבה לבל יכשל בחטא ואפילו בשוגג, שכן רוב האנשים כשעושים עברה מחפשים רק אחרי תירוץ כלשהו כדי לתלות בו את עוונם ועל יסוד זה שתולים בו את עוונם, ועושים אותו לשוגג יוצא שהם עוברים עבירות במזיד על סמך זה.

אבל עצם הפסוק תמוה מאוד. כיצד יתכן שהכהן המשיח יחטא. והרי במשנה בפרקי אבות למדנו שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ואם כן, כיצד הכהן המשיח יחטא. וכי יש מזכה את הרבים יותר מן הכהן הגדול שהוא זה שמתפלל על ישראל ומכפר בעדם ומורה לעם את הדרך כיצד יעשו? אולם אפשר לאמר שכאשר העם הולך בדרכים עקלקלות ואינו רוצה לשמוע בקול מנהיגו לעשות כאשר יורהו לעשות יוצא מזה שהמנהיג כבר אינו מזכה את הרבים, והוא יצא מגדר זה וממילא יתכן שיבוא חטא על ידו. אבל התרגום יהונתן אומר על הפס' הזה "אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם" - "למקרב קרבן חובת עמיה דלא כהלכתא", והפירוש הוא שאם הכהן מקריב קרבן אם הוא לא יעשה את הקרבן כהלכתו זה יהיה רק בגלל חובת העם. אבל יש להבין מה כוונת דברים אלה, ועוד האמת לאמיתה זה דבר מאוד פלאי הרי כיצד יתכן שהכהן הגדול יבוא לידי טעות בדבר הלכה, ועוד שגם על ידי פסק דינו הוא גורם לכך שאחרים יעברו על איסור מכיון שהכהן מורה לעם איך לנהגו בכל הלכה והלכה ואם יטעה אז הוא גם מטעה את העם. ובזה גם ראינו שהכהן המשיח יביא קרבן בדבר שזדונו כרת ועשו אחרים על פיו. ובאמת שהקב"ה מונע טעויות מן הצדיקים וכיצד פה יטעה טעות כה גדולה? אלא נראה לתרץ שבאמת חזקה על הכהן הגדול שלא הקריב את קרבנות הציבור ביום הכיפורים כהלכה, שהרי את דם קרבנות הציבור הריהו זורק לפני ולפנים בבית קדשי הקדשים במקום שאין איש יכול לראותו. לפיכך אם לא הודה בזה שטעה בקרבן מכשילים אותו בהוראה, וכמו שראינו שמתי שטועה בהוראה ועושים אחרים על פיו צריך להביא קרבן. וכשיראו העם שהכהן הגדול מביא קרבן יתגלה לעיני הכל כי לא עשה כהלכה את עבודתו ביום הכיפורים, וזה גם מתבאר יפה על דרך מה שאמרו חז"ל על הפסוק "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה'". אמרו חז"ל אם יטמין אדם עצמו ויעשה מעשה עול בסתר השם יתברך אומר אני מראה לבריות, והכוונה שיתגלו מעשיו לעיני הכל. ולכן לומדים מכאן שהכהן שטעה בהוראה צריך להביא קרבן מכיון שניסה להטמין עצמו שלא ידעו שלא הקריב כהלכה את קרבנות הציבור, ולכן ה' יתברך מראהו לבריות שיגעו הכל את מעשיו, ולפיכך את תרגום יהונתן מפרשים אנו "חובת עמיה" הכוונה לאשמת העם, שכשלונו של הכהן הגדול מנהיג העם נובע מזה שהוא הזניח פעם אחת את אשמת העם ולא הקריב את הקרבן כהלכה.

פרשת "ויקהל פקודי"

הנושא: הקמת המשכן

נאמר בפס' "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקדם המשכן", ובפס' שאחריו נאמר "ויקם משה את המשכן". מסביר רש"י על הפסוק "ויביאו את המשכן אל משה" שלא היו יכולים בני ישראל להקימו ולפי שלא עשה משה שום מלאכה במשכן הניח לו הקב"ה להקימו, שלא היה יכול שום אדם להקימו מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן ומשה עמידו, שאמר משה איך אפשר הקמות ע"י אדם, אמר לו הקב"ה עבור אתה בידך ותראה כמקימו והוא נזקף וקם מאליו וזה שנאמר "הוקם המשכן" שהוקם מאליו.

באמת אם נתבונן בדבר, נראה שהיה קושי גדול מאוד להקים את המשכן, שהרי אורך הקרש האחד היה עשרה מטרים ורוחב של כל קרש הה שבעים וחמישה ס"מ והעובי של הקרש הוא כחצי מטר. נמצא שאפילו קרש אחד מכל המשכן אין כח באדם להקימו. והיו עשרים קרשים ועוד עשרים אדנים שבהם מתחברים הקרשים, ומשקל כל אדן שישים ק"ג, וזה מצד צפון ואותו דבר גם מצד דרום. נמצא שבאמת אפילו אדן אחד מכל המשכן היה קושי להרימו שכן שקל שישים קילו, ולכן אמר לו הקב"ה למשה, עסוק אתה בידך ותראה כמקימו והוא קם מאליו. וכאן נשאלת השאלה אם הקב"ה רוצה שיקרה נס והמשכן יקום מאליו מדוע צריך שיהיה משה עוסק בידו ויראה כמקימו? אלא כאן גילה הקב"ה למשה את מידת ההשתדלות שיעשה האדם, שבכל דבר של מצווה על האדם מוטל לעשות את שלו ולקיים את החובות, דבר דומה לזה ראינו כאשר נצטווה משה למנות את בני ישראל, שאת כולם מנה ע"פ מחיצת השקל מבן עשרים ומעלה, ואילו את בני לוי מבן חודש. ובשביל כך היה צריך לעבור משה בכל אוהלי הלויים ולשאול כמה תינוקות וילדים יש בכל אוהל. אמר משה להקב"ה אין זה דרך ארץ שאעבור בכל אוהל ואשאל כמה תינוקות יש, אמר לו הקב"ה למשה אתר עבור בכל אוהל עמוד בפתח, ובת קול יוצאת ואומרת "באוהל זה כך וכך נפשות", וגם כן נשאלת השאלה לשם מה היה צריך משה לעבור מאהל לאהל אם בין כך ובין כך יוצאת בת קול ואומרת לו את מנין הנפשות. היה יכול משה לשבת שאהל מועד עם רשימה של כל אהלי הלויים וכשיאמר משה את שם האהל תצא בת קול ותאמר לו את מנין האוכלוסין שיש באהל? אלא גם כאן מלמדנו הקב"ה שעל האדם מוטל לעשות עד כמה שמסגול ולהשתדל במצוות ובדרך ארץ, וכך תהיה לו סיעתא דשמיא מתחילת דרכו ועד סופה.

וכך אנו מוצאים אצל יהושוע, שלמרות שלא היה פקח מקטנותו ולא היה מבין דבר וחצי משיעוריו של משה רבינו אף על פי כן לא התייאש מלהמשיך להשתתף בשיעורים של משה. ולמרות שהיה משמש את משה רבנו כמשרת לפני רבו כמובא במדרש, שהיה מסדר את ספסלי בית המדרש לצורך הלומדים בכל זאת מיצה את הכוחות שהיו בו עד היכן שידו מגעת, ואז כאשר פנה משה להקב"ה לפני מותו ובקש ממנו "ונתת איש על העדה אשר יצא לפניהם ואמר יבוא לפניהם ולא תהיה עדת ישראל כצאן בלי רועה", אמר לו הקב"ה, קח את יהושוע. אמר משה להקב"ה שלכאורה יהושוע לא ראוי לתפקיד זה כי אין לו את הכישורים המתאימים, אמר לו הקב"ה למשה שים את ידך על ראשו "ונתת מהודך עליו". וכך היה, שבאופן פתאומי נתן ה' ליהושוע את כל הכישורים להיות מנהיג בדיוק כשל משה רבנו, ובאמת כל ימיו של יהושוע לא היו בעיות לבני ישראל חוץ מהמלחמות הקשות שהיו להם. אבל היות ובני ישראל היו ממושמעים ליהושוע נצחו את שלושים ואחד המלכים, ויהושוע חילק את הארץ. למרות שזו עובדה לא קלה, אבל כושר ההנהגה של יהושוע היה ללא כל עוררים, וכל זה למה, כיון שיהושוע מצדו עשה את כל מה שמוטל עליו לעשות ונצל את כשרונותיו להשיג כמה שאפשר למרות מגבלותיו ולכן זכה לכל הגדולה.

ה' יזכנו ונזכה ללכת בדרכי אבותינו אמן!

פרשת "כי תשא"

הנושא: דימיונות ותעתועי היצר הרע

בפרשת השבוע מבוארת אחת הנפילות הגדולות שהיו לעם ישראל, בחטא העגל. נאמר בפס' "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרן וייאמרו אליו קום עשה לנו אלוקים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו". מדובר כאן בעם שלם שאמנם היו במ"ט שערי טומאה וראו את יד ה' בעשרת המכות שנעשו על ידי משה במשך שנה תמימה ולא היה משפט אחד שאמר משה שלא קיים אותו או לא נתקיים בו. משה הוציא עם שלם ומוליך אותם במדבר עם שבע ענני כבוד, ובאר מים מתהלכת, ומן מן השמים יום יום יורד בבוקר ושלו בערב לאכלה, וגם במשך הארבעים יום שעלה משה אל השמים נסים אלו המשיכו ללוות את ישראל. רק לפני ארבעים יום ראו מעמד נורא ונשגב, מתן תורה, כאשר נפתחו שבעה רקיעים וראו מלאכים ושרפים וכל צבא השמיים עד שפסקה זוהמתם ונכתרו בשני כתרים ממלאכי השרת. ואיך ייתכן שאחר כל הדברים האלה יעלה על דעתם לחשוש, וכי כל כך מהר שכחו את כל מה שעבר בשנה שעברו, ואפילו לשיטתם שכבר נסתיימו הארבעים יום בט"ז בתמוז איך אפשר לרדת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ולשכוח את משה? אלא צריך לדעת שאדם המגיע דרגות גבוהות ביותר, ובמיוחד ישנם שמגיעים לדרגות אלו מבלי כל מאמץ מצדם, אלא בכל בסיעתא דשמיא, וכשמגיעים לדרגות כאלה אז מגיע הרגע של הנסיון הגדול, האם כל מידות אלה הם הפכו להיות חלק מהאדם עצמו או שהכל רק מעטפה חיצונית.

והנה קודם שקבלו ממשה את לוחות הברית, קבלו ישראל נסיון בכך שבא השטן וערבב את העולם ביום ט"ז בתמוז והראה להם לישראל, דמות חשך ואפילה וערבוביה, כלומר ודאי מת משה, לכך בא ערבוביה לעולם אמר להם. משה נפטר שכבר עברו שש שעות ועדין לא ירד, וזהו שנאמר בפס' "כי זה משה האיש", שהראה להם השטן לישראל כמין דמות משה הנישאת באויר רקיע השמים. נתאר לעצמנו עם שלם צופה ברקיע השמים באמצע היום ורואה חושך ואפילה ומיטתו של מנהיגם מרחפת באויר. הרי זה נסיון מאוד קשה, אבל אדם עם חוסן נפשי שנשרשה בו מידת האמונה לא מתפעל מתעתועי היצר ואין שום צד של ספק שהוא יתבלבל מחזיונות אלו. מי שהאמין במנהיג שכל הזמן עשה אותות ומופתים במצרים ועל הים ולא נפל דבר אחד מכל מה שאמר, אין סיבה שלקראת סוף הארבעים יום תמות האמונה שבלבו ויאמין לחזיון מיטת המנהיג שמרחפת באויר עוד לפני שמסר להם את לוחות הברית. אבל אלו הם תעתועי היצר.

באותה שעה מובא במדרש סיים משה לקבל מפי הגבורה את כל התורה והגיע השלב הסופי שיקבל לידיו את לוחות הברית ויורידם לישראל. ומובא בירושלמי שהלוקחות ששה טפחים היו, שני טפחים כבר היו בידיו של משה ושני טפחים בידיו של הקב"ה ושני טפחים מפסיקים, ובאותה שעה היו חוגגים ישראל בעגל ואמרו אלה אלוהיך ישראל אשר הוציאוך מארץ מצרים, וביקש הקב"ה לחטפם מידי משה ומשה מושך אליו את הלוחות, וכל אחד מושך לצידו. ומסיים המדרש במשפט שקשה לאמרו "וגברו ידיו של משה". בודאי משה התפלא מאד מדוע התחרט הקב"ה ממש ברגע האחרון מלהגיש לו את הלוחות עד שאמר לו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך". ומספרת הגמ' בברכות שאמר הקב"ה למשה לך רד מגדולתך שלא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל ועכשיו שחטאו למה לך גדולה. ובפס' כתוב "שחת עמך" ולא שחת העם. אלו הערב רב שקבלת על עצמך לקחתם לך וגיירתם ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה אלו ששיחתו והשחיתו. רואים מכאן שטעה משה בזה שלקח גרים ולא נמלך בשכינה ואפילו שמטרתו היתה לטובה. הגרים יכולים לקבל את הטובה ולקבל את הנסים להתפעל מהם וגם להנות מהם, אבל ברגע של נסיון אין להם חוסן לעמוד ואז הם מועדים ויוצרים אוירה של כפירה והוללות, כך שגם ישראל שיכולים לעמוד ברגע של נסיון ובלבול ותעתועי היצר נסחפים אחרי החבורה הרעה ומגיעים לידי כפירה. נמצא שהאדם צריך חסינות כפולה. קודם כל צריך שהוא לא יתבלבל מתעתועי היצר, וגם אם הוא מחוסן, ברגע שהוא נמצא בחברה עוינת או בחברה שאינה בני תורה הנסיון כפול ומכופל וכמעט שהאדם אינו יכול לעמוד בנסיון, ולכן הורנו שלמה המלך ע"ה "הולך את חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע", ה' יעזרנו ויתן לנו חסינות כנגד היצר הרע שנלך בדרכיו וכך נזכה לחיי העולם הבא אמן ואמן!

פרשת "תצוה"

הנושא: קללת אדם על עצמו

אם נחפש מתחילת ספר שמות ועד פרשתנו זו, נמצא שמפרשת שמות ועד פרשת תצווה מוזכר שמו של משה רבנו, פרט לפרשה זו ששמו של משה רבנו לא מוזכר בה. וצריך טעם לדבר וזה הוא הטעם: משום שאמר משה להקב"ה "מחני נא מספרך אשר כתבת" כשעשו בני ישראל את העגל, וה' יתברך רצה למחות אותם מעל האדמה עמד משה בתפילה שאם לא יעביר ה' על הרעה הזאת, אז ימחה את שמו מספר התורה, ולכן בפרשה זו לא מוזכר שמו של משה ע"ה. ולמה דוקא פרשה זו? מפני שעל פי רוב ז' באדר שהוא יום פטירתו של משה רבינו עליו השלום חל באותו זמן שקוראים את פרשה זו, ומכיון שמשה נפטר "אין שלטון ביום המוות", ולכן שמו של משה רבנו לא שלט בפרשה זו היות ולא היה לו שלטון בעולם, שבאותו זמן היה מיתתו.

ונראה לומר עוד טעם, שמכיון שפרשה זו מדברת על הכתרת אהרן לכהן גדול, וידוע שמשה רבנו הוא זה שהיה צריך להיות הכהן הגדול, ונלקחה ממנו הזכות ונתנה לאהרן אחיו, וכן כתוב ברש"י "הלא אהרן אחיך הלוי" שבאמת אהרן היה עתיד להיות לוי ומשה רבנו הכהן, ומכיון שסירב ללכת בשליחותו של ה' אז הוא (אהרן) יהיה הכהן ומשה הלוי שנאמר: "ומשה איש האלוקים בניו יקראו על שבט לוי", ועל כן בפרשה זו שבה מועברת הכהונה לאהרן לא נזכר בה שמו של משה רבנו, לומר לך שכאן בפרשה זו אהרן עיקר ואילו משה רבינו נזכר בפרשה בלשון נסתר "ואתה", ואולי זה היה רצונו של משה רבנו שפרשת כהונתו של אהרן תהיה כולה שלו שהרי אהרן לא מוזכר בכל התורה כולה.

ומכאן למדים אנו כי אסור לאדם לקלל את עצמו, שהרי משה רבנו אומר "מחני נא מספרך", וקללת צדיק אפילו על תנאי היא באה, ואפילו שמשה אמר זאת מתוך שמסר נפשו על כלל ישראל. אף על פי כן זה עשה רושם לרעה ולא נזכר שמו של משה בפרשה זו, אז על אחת כמה וכמה שאדם לא יקלל עצמו מתוך כעס בלבד ללא שום תכלית. וזוהי כוונת הפסוק "ואתה תצוה", תספר לבני ישראל מה שאירע לך כתוצאה ממה שאמרת "מחני נא" והזהר אותם לבל יוציאו קללה מפיהם.

הרבה מפרשים מסבירים, מה ששמו של משה לא מוזכר בפרשה זו זה כעין עונש על זה שאמר "מחני נא", אבל לפיהם קשה להניח שה' יתברך העניש את משה על מסירות נפשו בעד כלל ישראל, ואפשר לומר להיפך שזה מעין שכר למשה שחלק לו הקב"ה כבוד להיות בפעם הזאת הוא המחוקק והמצווה. משל למלך שנתן לאחד משריו כאות תודה על שמסר נפשו בעבורו, את שרביט המלוכה לתקופה ספורה, ובאותו הזמן הרשות בידו לחוקק חוקים ולתקן תקנות כנגיד ומצווה, וזה הוא מה שאמר ה' "ואתה תצווה".

ואסיים בסיפור על ר' אייזיק חריף שרצה למצוא חתן לביתו המחוננת, והלך לישיבת וואלוז'ין המהוללה ואמר שם שיעור לפני אברכי הישיבה ובתוך השיעור הקשה קושיה גדולה על הרמב"ם, ולא תירץ אותה וסיים את השיעור. ובסוף השיעור אמר שהוא נותן להן זמן עד מחר בבוקר לענות תשובה, ומי שימצא את התשובה יתן לו את ביתו לכלה. וכמובן כל הבחורים ישבו ולמדו כל הלילה והמשיכו ללמוד גם בלילה וחיפשו בכל המפרשים ואימצו את מוחם למצוא תשובה לקושיה כי מי לא רצה להיות חתן של ר' אייזיק חריף גאון הדור ששמו הולך לפניו בעולם התורה, אבל לשווא, אף אחד מהם לא הצליח למצוא תירוץ. למחרת בבוקר נפרד ר' אייזיק מתלמידיו ועלה למרכבתו והתחיל לנסוע חזרה לעירו, אבל לאחר חמש דקות בערך ראה ר' אייזיק תלמיד קץ בכל כוחו אחרי המרכבה של הרב, וכשהמרכבה נעצרה בראות ר' אייזיק את התלמיד שאל אותו ר' אייזיק מה רצונו, והתלמיד אמר לו שהוא רוצה תירוץ על הקושיה, ואז ענה לו ר' אייזיק בחיבה, התשובה היא "אתה". אני לא התכוונתי לבחון את התלמידים. רציתי רק בחור שיש לו רצון חזק ללמוד ולדעת וכעת מצאתי אותך, ולקח אותו ר' אייזיק לחתן לבתו.

ולמדנו שבבניית המשכן אמר משה איזו תרומה הגונה יכול אני להביא למשכן, ובוחן לבות וכליות ה' יתברך שמו ידע על מחשבתו הטובה של משה, ואמר לו "חייך שדבורך חביב עלי יותר מהכל" "ואתה" נדבך למשכן תהיה בכך ש-"תצוה את בני ישראל" - תלמדם דרך בניתו ועשיתו ועבודת המשכן ודבורך חביב עלי יותר מכל הנדבות, וכן היה אצל ר' אייזיק שרצה לשמוע מדיבור התלמיד שרוצה לדעת ולהבין את התירוץ, וה' יעזרנו לבל נוציא קללה מפינו לא על עצמנו ולא על אחרים וישמרנו בצל כנפיו אמן ואמן.

פרשת "תרומה"

הנושא: כלי המשכן

נאמר במשנה, בשלושה כתרים נכתרו ישראל, כתר כהונה, כתר תורה וכתר מלכות.

כתר כהונה ניתן לזרעו של אהרן הכהן, כתר מלכות ניתן לזרעו של דוד המלך, וכתר תורה מונח בקרן זוית כל הרוצה יבוא ויטול. כנגד שלושה כתרים אלו היו במשכן שלושה כלים, והם הארון, השלחן, ומזבח הקטורת. הארון מסמל כתר תורה ולכן התורה מצוות "ועשית עליו זר זהב סביב" והיינו כתר תורה. בשלחן נאמר "ועשית לוזר זהב סביב" סימן לכתר מלכות שהשולחן מסמל עשר וגדולה, ובמזבח נאמר "ועשית לו זר זהב סביב" והוא מסמל כתר כהונה שכן הקטורת נתונה לזרעו של אהרן הכהן בלבד, ויש לעיין ולהתבונן בלושה כתרים אלו ובשלושה כלים אלו. והנה כתר כהונה ציותה התורה "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת". ציותה התורה שהכהנים ובמיוחד הכהן הגדול ילבשו בגדי פאר לכבוד ולתפארת. גם בכתר מלכות שלושים מעלות יש למלך שהם לכבוד ולתפארת ומלך ביופיו תחזינה עיניך ונצטוה המלך ללבוש בגדים יפים כנאה למלך ולכבוד המלכות. ואילו בכתר תורה חל איסור לתלמיד חכם ללבוש בגדי פאר ובגדי מלכות וכדברי הרמב"ם בהלכות דעות, ועוד קשה, שהרי הכהונה נקנית בעשרים וארבע מתנות, והמלכות בשלושים מעלות, ואילו התורה נקנית בארבעים ושמונה קנינים כמבואר פרק ו' מס' אבות, נמצא שכתר תורה עולה על כולם. ועוד יש לעיין - כדי לזכות לכתר כהונה לא מוטלת על אדם שום התאמצות מצידו, כמו כן בכתר מלכות אם אביו של הבן היה מלך, הרי שבנו אחריו מולך ללא שום מאמץ מיוחד מצידו. ואילו בכתר תורה, התורה אינה עוברת בירושה ואינה מיועדת רק למי שאביו היה תלמיד חכם, ואינה נמנעת ממי שאביו אינו ת"ח או רשע, אלא כל אחיד חייב להשקיע מצידו בכדי להגיע לדרגה של ת"ח ובכדי לזכות לכתרה של תורה. ועוד יש לעיין בכלי המקדש - בשולחן ובמזבח נאמר "ועשית שלחן", "ועשית מזבח" בלשון יחיד, ואילו בארון נאמר - "ועשו ארון" בלשון רבים. עוד יש שינוי בין הכלים, שבכל הכלים נאמר כגון בשולחן "ועשית שולחן עצי שיטים וציפית אותו זהב". הציפוי היה דבוק ומחובר לעצי שיטים וכן במזבח. המזבח היה עצי שיטים ומצופה זהב טהור שהציפוי דבוק ומחובר לעצי שיטים, ואילו בארון נאמר: א. "מבית ומחוץ תצפנו" - שהציפוי היה גם פנימי וגם חיצוני. ב. שהיו ג' ארונות נפרדים זהב פנימי בתוך עצי השיטים, ושניהם יחד בתוך ארון זהב טהור חיצוני, ולא היה דבוק עצי שיטים לזהב.

אלא יש ליישב את כל הנזכר לעיל בכך. א. תורה היא נחלת הכלל. כל הרוצה יבוא ויטול, ולכן ציוותה התורה שכולם יעסקו בתורה, וגם בעשיית ארון הקודש - "ועשו ארון עצי שיטים". ב. התורה מצווה גם במידות של הארון - "אמתיים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קומתו". בהכל יש חצי ללמדנו שתמיד יש להוסיף בלימוד התורה, הן בכמות והן באיכות. ואילו בשולחן נאמר "אמתיים ארכו ואמה רחבו", ובמזבח נאמר "אמר ארכו ואמר רחבו", אלו מידות שלמות. שכתר כהונה וכתר מלכות אינם צריכים השלמות ואינם צריכים תוספות, ואילו התורה תמיד צריכה תוספת וחיזוק. כתר כהונה וכתר מלכות הזהב דבוק לעצי שיטים שכן החיצוניות וההתלבטות היא חלק בלתי נפרד מהמות של הכהונה והמכות של המלכות שנועדה לשרת בבית המלכות, אבל בכתר תורה העיקר זה עצי שיטים, שאין התורה נקנית אלא במי שמתנהג בפשטות ומקטין את עצמו על התורה, ואף שלבני התורה ולחכמי ישראל יש כתר זהב אינו דבוק להם, אלא זה רק מעטה חיצוני שאינו משפיע על הפנימיות הפשוטה, שכן לענוים יתן חן שאיו התורה נקנית אלא למי שמתנהג בענווה. ובזה תורצו כל השאלות והתמיהות בהבדל שבין כתר תורה, כתר מלכות וכתר כהונה!

***עבד עברי***

בדין עבד עברי מלמדת אותנו התורה יסוד חשוב.

בנוהג שבעולם, אדם שגונב - מטילים אותו לבית הסוהר. נכנס גנב קטן, יוצא גנב גדול, ושום תועלת לא מצלחת ממאסרו. ואילו בדין תורה אדם שגנב, יש סיבה למה גנב. ייתכן שפרנסתו דחוקה ויש גם סיבה למה פרנסתו דחוקה, שמא אינו יודע לכלכל דבריו במשפט שמא אינו יודע לפרנס את משפחות כדבעי. אמרה תורה, נשלח אותו להיות עבד עברי בבית גביר שילמד בביתו איך לנהל משפחה. והאדון אוספו אל ביתו ומכלכל את משפחתו, ובמשך ששת השנים לומד העבד לנהל בית יהודי כשר ובינתיים משקם את משפחתו. התורה גם מצווה את האדון שלאחר שש שנים יעניק לו מתנה הגונה כדי שיוכל להתחיל לבסס את משפחות ואת פרנסתו ובכך זוכה הוא לשיקום הגון. נמצא שמשפטי ה' הם תועלת מרובה ולא סתם ענישה. מצד שני, גם האדון הקונה את העבד מפתח את אישיותו, שכם התורה מצווה עליו שאם יש לו כרית אחת נותן אותה לעבד וכל הקונה עבד עברי קונה אדון לעצמו (קידושין דף כב.). וכל כך למה? כדי שהאדם יעלה על לבו שאפילו שהוא במצב של עושר והצלחה, לא ירום לבבו וישפיל את עצמו. נמצא שהאדון עצמו גם כן מתקן את מידותיו והתועלת מדיני התורה מקיפה מכל הצדדים. כך הם דיני ה' אל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא, וכל משפטי ה' אמת צדקו יחדיו בדיני התורה הצדק והיושר כולל את כל הצדדים. כך ישמרנו ה' אמן!

פרשת "משפטים"

הנושא: דייני ישראל בדין תורה

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" אומר רש"י לפניהם, ולא לפני עובדי כוכבים ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדין ישראל אל תביאנו בערכאות, שהמביא דיני ישראל לפני ארמיים - מחלל את ה' ומיקר (מגדיל) את שם העובדי כוכבים להשביחם, שנאמר "כי לא כצורנו צורם ואיבנו פלילים", מתי שאויבנו פלילים זה עדות לעילוי יראתם" עכ"ל.

שואל הגרון ר' דוד פוברסקי זצ"ל מה הקשר פה וכי כאשר באים לבי"ד של עובדי כוכבים בזמן שידוע שהם דנים כפי דין ישראל, זה עילוי בשבילם? איך זה מייקר את שם העבודה הזרה? אם מדובר בדיינים או בשופטים ששופטים כדין תורה, אדרבה זה עילוי לתורה שאפילו עובדי כוכבים דנים כדין תורה!אלא מתרץ הרבה פוברסקי זצ"ל על פי המעשה שקרה עם שמעון בן שטח, שהגמ' מספרת ששמעון בן שטח קנה פעם חמור מנכרי אחד, הבחינו תלמידיו שהיתה אבן טובה ויקרה תלויה לה בצוואר החמור. סברו התלמידים שודאי ידע המוכר בקיומה ובכל זאת מכרה להם כמות שהיא ורבם זכה בה. אמר להם שמעון בן שטח, צאו והחזירו את האבן הטובה לנכרי! חמור קניתי ולא אבן טובה קניתי, ומשבאו התלמידים לנכרי להשיב לו את האבן הטובה אמר הנכרי "ברוך אלקי שמעון בן שטח" והיה קידוש ה' גדול מאוד. שואל הרב פוברסקי מדוע לא אמר הנכרי - "אשרי שמעון בן שטח" או  "ברוך שמעון בן שטח". מה זה קשור לאלוקי שמעון בן שטח? אלא מכאן רואים יסוד גדול שכאשר בן תורה פוסק בדין תורה המבט שמסתכלים על הדיין זה לא רק באופן אישי על האדם אלא המבט הוא על כל מה שמייצג אותו דיין על חברתו על רבותיו ועל אלוקיו, וכן להיפך כאשר באים למשפט אצל עובדי כוכבים אפילו שהוא פוסק על פי דין תורה המבט על השופט הוא הוא על מה שמייצג השופט על חבורתו ועל אליליו וזה גורם לעילוי שמה של העבודה הזרה, והדברים מתאימים מאושד למה שאומר הרמב"ם בהלכות דעות כאשר תלמיד חכם או בן תורה יוצא לשוק ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות ויוצא לשוק בבגדים נקיים ומסודרים, מה הבריות אומרות עליו אשרי אביו שגדלו לתורה ואשרי רבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה. ראו כמה ישרים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו ובכך מתעלה ומתקדש שם  שמים על ידו, אבל לעומת זאת חלילה אם בן תורה מועד ואינו לבוש כבן תורה ואינו מתנהג בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אולי לו לאביו שגדלו ואוי לו לרבו שלמדו תורה פלוני שלמד תורה ראו כמה רעים מעשיו וכמה מקולקלים גרכיו. נמצא שע"י התנהגותו של האדם הוא אינו מייצג רק את עצמו, אלא אחריות כבדה עליו שהכל צופים בו, זכה - קידש שם שמים ברבים, ואם חלילה לא זכה - חילל שם ה'.

פרשת "יתרו"

נאמר בפרשה פרק י"ט פס' ה' "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי וכו' ועתה אם שמוע תשמעו ר"ת "אשתו", ובא לרמז מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה, שאין "ואתה" אלא לשון תשובה, כמו שאומר המדרש בבראשית רבה פרשה כ"א אות ו'. ועוד אומר המדרש שם מעשה בחסיד אחד שנשא אשה צדיקה ומזה כמה שנים שלא נולדו להם ילדים. אמר הבעל לאשתו אין אנו מועילים להקדוש ברוך הוא כלום בעולם והלכו והתגרשו. הלך החסיד לדרכו ונשא אשה רשעה אחת והפכה אותו להיות רשע כמותה, והלכה אשתו ונישאה לרשע אחד והפכה אותו להיות צדיק. רואים מכאן שבזכות אשתו חזר בתשובה. וזה שאמרו חז"ל אין ועתה, אלא לשון תשובה והפס' ועתה אם שמוע תשמוע ר"ת אשתו הוי אומר הכל הולך אחר האשה. ויש גם לרמוז מהפס' "והיה אם שכוח תשכח את ה' אלוקיך" שהמילים בפס' "והיה אם שכוח תשכח" ר"ת אשתו וגם "ועתה אם שמוע תשמעו" ר"ת אשתו, שיכול לשכוח את ה' כמו אותו חסיד הנ"ל שנשא רשעה ובכלל אשתו נהיה כופר, וגם יכול להתקרב אל ה' ע"י אשתו כמו אותה צדקה הנ"ל שנישאה לרשע ובזכותה נצטדק. ועוד ר"ת בפס' "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי". המילים שמוע תשמעו בקולי ר"ת שבת (בחילוף אותיות) ובהמשך הפס' נאמר "את בריתי". סופי תיבות תי' ובגימטריה שוקד ובזה רומז מה שנאמר בתלמוד ירושלים במסכת שבת שלא ניתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא בשביל שיעסקו בהם בתורה. או שרומז מה שאומר הזוהר בפרשת יתרו דף פ"ח עמ' ב' דמאן דנטיר כמאן דנטיר אורייתא והפירוש הוא שמי ששומר את השבת כמי ששומר את התורה. ועוד אמרו בירושלמי במסכת נדרים ששבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה. ועוד בא לרמז מה שנאמר במדרש תנחומא פרשת ויקהל כשנכנסו ישראל לארץ באה התורה ואמרה לה' שיכנסו ישראל לארץ זה ילך ויעסוק בשדהו וזה ילך ויעסוק בכרמו ונמצא שאף אחד לא ילמד את התורה אמר לה הקב"ה לתורה יש לי את זווגך ונקרא שמו שבת, שכל ישראל מפסיקים ממלאכתם ביום זה והולכים לעסוק בתורה. ועוד יש לרמז על המילים "ושמרתם את בריתי" סופי תיבות תי' ובגימטריה קדוש, שכל השומר את ברית ה' נקרא קדוש, ונאמר בגמ' במסכת יבמות על הפס' "ושמרתם את משמרתי" עשו משמרת למשמרתי, הכוונה שמרו את כל מצוותי שזה נקרא ברית ה', ואמר אביי כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש. ועוד נאמר בגמ' במסכת בבא בתרא אמר ר' אליעזר עתידים צדיקים שיאמרו להם ישראל קדוש קדוש כדרך שאומרים להקב"ה שנאמר "והיה הנשאר בציון והנותר בירושלים" שאלו הצדיקים שישרו בציון "קדוש יאמר לו". ועוד יש לרמוז את בריתי סופי תיבות תי' ובדימטריה שפל, כמו שאומרת הגמרא במסכת תענית, אמר ר' חנינט בר אידי למה נמשלו דברי תורה למים? וכמו שמים תמיד יורדין למטה שמניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, כך התורה שנמשלה למים עוזבת אדם שדעתו גבוהה ומתנשאת והולכת לאדם שדעתו שפלה עליו שנמארה "הוי כל צמא לכו למים". וכן אמרו בגמרא, במסכת נדרים, על הפס' "וממדבר מתנה", שכיון שעושה אדם עצמו כמדבר המופקר ומשפיל דעתו, לכך ניתנת לו תורה במתנה. ועוד יש לרמוז במילה ושמרתם סופי תיבות מת שאמרו חז"ל בגמרא במסכת ברכות א"ר לוי בר חמא אמר ר' שמעון בל ל'יש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב יל יצר רע שנאמר "רגזו ואל תחטאו". ואל בחילופי אותיות ולא, שאם תרגיזו את היצר הטוב על היצר הרע לא תחטאו, וממשיכה הגמ' אם נצחו מוטב וכו', ולבסוף יזכיר לו יום המיתה ואמרו חז"ל בגמרא במסכת שבת, ושוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו של רבי אליעזר את רבם, וכי אדם יודע מתי ימות. אמר להם אין אדם יודע ובשל כך יהיה שב כל יום לפני מיתתו ונמצא שכל ימיו חוזר בתשובה. או שרומז מה שנאמר בגמ' במסכת ברכות "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ועוד יש לרמוז בפס' שמוע תשמעו בקולי סופי תיבות עוי' גמטריה מילה עם הכולל, ונסמך בפס' ושמרתם את בריתי לרמז מה שנאמר במדרש תנחומא שמי שאינו מהול אסור לו ללמוד תורה.

יהי רצון שה' יזכנו ונגדיל תורה ולהאדירה אמן ואמן!

פרשת "בשלח"

הנושא: שירת הים

נאמר בפס' "נתת ליראיך נס להתנוסס", מי שעושים לו נס והוא מודה על הנס עושים לו עוד נס.

בני ישראל היו בצרה גדולה. הים מלפניהם, המצרים מאחריהם, וגם נחלקו בדיעותיהם שהללו אומרים "נתנה ראש ונשובה מצרימה" והללו אומרים "נלחם במצרים", הונה עם ישראל במסירות נפש נכנסים אל תוך הים אחרי נחשון בן עמינדב שקפץ בראשונה, ועשרות ניסים נעשו במהלך קריעת ים סוף:

שנים עשר שבילים, ביניהם קירות של מים נצבים שקופים מימנם ומשמאלם ופירות יפים נצבים על גבי עצים וברזים של מים מתוקים, הקרקע היתה מוצקת ויבשה לחלוטין, ועוד עשרות נסים שנעשו (כמבואר בספר "מעם לועז") והנה, לאחר שיצאו מהים ובאו המצרים ולבסוף טבעו בים עמדו כל בני ישראל ואמרו שירה - נאמר במדרש שאף אחד, גם לא משה, לא הכין אותם ולא עשה איתם חזרות, אלא כולם עמדו כאיש אחד בלב אחד ואמרו שירה - באותם מילים ובאותה נעימה.

אומרים חז"ל, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה - יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה, ואפילו תינוק במעי אמו היה מרים את אצבעו כלפי מעלה ומורה ואומר "זה אלי ואנווהו", איך זכו לרוח הקודש נעלה כזו אחרי שבעה ימים לצאת ממצרים? אלא זו מעלתה של הכרת הטוב ואמירת שירה להקב"ה על ניסיו ועל נפלאותיו, חזקיה מלך יהודה דורו היו דואר של צדיקים ובקשו בשמים לעשותו מלך המשיח מכיון שדורו היה ראוי לכך ומן השמים נלחמו בשבילו כמו שנאמר "ויצא מלאך ה' ויבא במחנה אשור" והכה מאה שמונים אלף ראשי גייסות ונאמר במדרש שבכל גייס היה לפחות אלפיים איש ומפני מה לא נתמנה חזקיה למלך המשיח - מכיון שלא אמר שירה על הניסים שנעשו לו, מכאן רואים כמה יש להודות להקב"ה על כל נס ופלא, וכן אנו רואים בכל דור ודור כמה חכמי דורותינו הקפידו על הכרת הטוב שמצינו במשה שלא הכה במים ולא הכה בעפר כיון שניצל על ידיהם. ומסופר על האריז"ל זהו רבנו יצחק לוריא אשכנזי שנשאל על טהרתו של מקוה טהרה שהיה בעירו ונמנע מלתת תשובה כיון שהשתמש בו - ונמנע מלדון בכשרותו מחשש פגם בהכרת הטוב, וזהו שלימדונו חז"ל שאם אדם נעשה לו נס ומודה עליו מזכים אותו בנס נוסף שיודה עליו, יתן ה' שנזכה כולנו להכיר מהי הכרת הטוב האמיתית לבוראנו ונזכה לומר שירה חדשה בבנין בית תפארתנו ומקדשנו, אמן כן יהי רצון!!!

פרשת "בא"

הנושא: סיפור יציאת מצרים

הקב"ה מצווה את משה שיבוא לפני פרעה ויתרה בו על המשך המכות, התורה מציינת שה' הכביד את לב פרעה ואת לב עבדיו כאשר כמה מטרות יש להכבדה זו.

מטרה א' - "למען שתי אותותי אלה בקרבו" כלומר ישנה מטרה לא לתת למצרים להיכנע אלא להכביד את לבם שלא כדרך הטבע ולא על פי היגיון בריא אלא יש מטרה שיספגו מכות נאמנות. יש להבין איזו תועלת תצא ממטרה זו. נראה על כך בהמשך.

מטרה ב' - כותבת התורה "למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אלה אשר שמתי בם", כאשר המטרה העיקרית - "וידעתם כי אני ה'".

יש לעיין, שלכאורה מכות מצרים לא נועדו כדי לאפשר את שחרורם של ישראל ממצרים שהרי יכל הקב"ה לתת מכת בכורות מיד בהתחלה או כל מכה חזקה אחרת ומיד המצרים היו משחררים את בני ישראל. נמצא שכמה מטרות היו במכות שכל מטרות אלו הובילו לקראת המטרה המרכזית שהיא "וידעתם כי אני ה'", מתוך המטרה ניתן להבין מה היה המחדל שהוביל לשעבוד מצרים. בפרשה הקודמת בארנו שלא כל בני ישראל השתעבדו, שכן בני לוי לא התשעבדו. ושאר בני ישראל מדוע השתעבדו, כיון שהם הוקסמו מחכמת מצרים. ובאמת פרעה אמר - "לי יאורי ואני עשתיני", כלומר פרעה שידר למצרים שהוא ברא את היקום והוא אלוה, כפי שנודע בחז"ל שלא היה יוצא פרעה להתפנות ובכך חשב שהוכיח את הלואותו, כחמת מצרים היתה גדולה מאוד בכישוף בשליטה על הבעלי חיים ועל היאור, והמדע היה מפותח מאוד בחכמת כוכבי השמיים ובאסטרולוגיה ובגילוי עתידות ודברים אלו מושכים את לב האדם להאמין בכל של המצרים, וזה כרר את רוב בני ישראל אל פרעה ו"השכלתו", וכדי לעקור מעם ישראל את התחושה בכח של מצרים היה צורך להוכיח להם שכל חכמתם של המצרים היא דמינוית ונטולת ערך וכל המדע שלהם אינו אלא דמיון ואחיזת עיניים והכל מתרכז סביב ה"יש מיש". והנה כדי להשיג את המטרה הראשונה היה צורך להוכיח שהבורא יתברך הוא כל יכול החל במכת הדם - שליטה על המים, ובמכת צפרדע - שליטה על בעלי חיים שנמצאים במים, ומכת כינים - כדי להוכיח את השליטה בשרצים קטנים ביותר עד שהחרטומים אמרו עליה "אצבע אלוקים היא". ומכת ערוב - שליטה על כל הסוגים של בעלי החיים, מכת שחין - שליטה על מחלות למיניהם, ומכת דבר - שליטה על החיים עצמם במגפות (בעלי חיים בעיקר), ומכת ברד - שליטה על האש והגשמים הניתנים מן השמים שהיו יורדים ביחד. מכת חושך - שליטה על מאורות השמים, ומכה הארבה - שליטה על הרוחות והשרצים, וכלה במכת בכורות שהוכיחה את השליטה בנשמה. ואף על הנסתרות בפרטי פרטים - מי בכור ומי לא בכור והחיים והמוות בידי הקב"ה. ולכל מכות הללו היתה מטרה עיקרית אחת "למען שתי אותותי אלה בקרבו" והיינו לבטל את התחושה שחכמת מצרים אינה אלא כאין וכאפס כלפי החכמה האלוקית, וזו היתה המטרה, להפיל את הסיבה שגררה את הידוהים לחכמת מצרים. וכדי להשריש אמונה בלבות עד ישראל צריך להתעלל במצרים ולשחוק עליהם, והתורה מציבה מטרה שהסיפור לדורות הבאים יהיה חיוב ומצווה כמטרה בפני עצמה, וכמו שאמרו חז"ל כל ליצנות אסוקה חוץ מליצנות של עבודה זרה, וכשם שליצנות אחת דוחה מאה תוכחות בצד השלילה ליצנות של ע"ז יש בה מטרה להחדרת האמונה, נמצא שההתעללות במצרים לא היתה רק עונה על מה שהמצרים שעבדו את ישראל, וגם לא היתה כדי שישחררו את ישראל כמבואר לעיל, אלא ההתעללות היא מטרה בפני עצמה להוציא מהלב את ההכרה בחכמת מצרים ולהוציא מהלב את האמונה בחכמת מצרים, ומאידך להשריש את האמונה אמיתית "וידעתם כי אני ה'". ה' יעזרנו בכל דרכינו ויצליח מעשה ידינו אמן ואמן!

פרשת "וארא"

הנושא: משה ואהרן ומכות מצרים

הקב"ה שולח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים, מקדים לו הקב"ה למשה שפרעה לא יכנע ולא ישמע להם ואז הוא יתן את המכות. והנה כידוע בתוך בני ישראל שהשתעבדו בשעבוד מצרים לא נמנה שבט לוי, שבני לוי חשקה נפשם בתורה וכל המקבל עליו עול תורה מעבירים מעליו עול מלכות ועול דרך ארץ. נשאלת השאלה איך קרה הדבר ששבט לוי לא השתעבד, ומאידך איך הצליחו המצרים להפוך את ישראל מאנשי המלוכה בזמנו של יוסף לעבדים נכנעים ברמה כ"כ שפלה? אלא שהמצרים פיתו את עם ישראל בפה רך על ידי חכמת מצרים - כישוף, חכמת כוכבים, אסטרולוגיה שזו חכמה מאוד מענינת שביהדות לא משתמשים בה, ולכן זה משך בתחילה את המון העם ולאחר שהתענינו בני ישראל בחכמתם הצליחו המצרים לנצל את החולשה של היהודהים וכך לאט לאט משכו אותם עד שהגיעו לשעבוד גוף ונפש יחדיו. והנה פרעה וכל עבדיו היו שולטים ביד רמה ובאון בכל חלקי מצרים ולא היה שום סיכוי שיבואו שני זקנים ויעמדו בבטחון לפני פרעה ויבקשו שפרעה ישחרר עם שלם - מיליוני עבדים ואין שום סיכוי על פי טבע הדברים שפרעה יסכים לבקשה הצנועה של משה, ואם פרעה היה חושש בתחילת הדרך שמה ואהרן רציניים בשליחותם - ועומדים להוציא את ישראל ממצרים לא היה נכנס איתם לדים ודברים אלא מיד הורג אותם. אלא שפרעה חשב שהוא יצילח לעשות צחוק ממשה ואהרן ולא היה איכפת לו שישתעשעו - בתקוות שווא, ובאמת זו גם היתה המטרה שהקב"ה אמר למשה ואהרן לעשות בתחילה את המטה לנחש - דבר שאפילו ילדים קטנים במצרים בני חמש ושש ידעו לעשות, להפוך מטה לנחש, כדי להוכיח לפרעה שלא עומדים לפניו אנשים שמאיימים על קיומו ובכך נמשך פרעה להמשיך את המשא ומתן עם משה ואהרן וכך היה גם כאשר בא משה בפעם השניה והראה את מכת הדם שהפך מים לדם אלו מי מצרים, הוציא פרעה כמה חרטומים ובקלות הפכו גם הם מים לדם, ולאט לאט גברה התעניינות הן בצד המצרים והן בצד היהודי. היתה לזה מטרה נפלאה שמצד אחד פרעה מוכיח לכולם ששום כח בעולם לא מזיז אותו ואדרבה הוא מחזק את לבו. עד שבמכת כינים הוכח קבל עם ועדה לעיני מצרים שאצבע אלוקים היא וכל חכמת מצרים הופכת כאין וכאפס כלפי חכמת ה' ושליחיו משה ואהרן. וכך הצליחו משה ואהרן להכנס למשא ומתן שממנו כבר לא יכל לרדת פרעה, וכך נמשכו המכות ביתר עוז וביתר עוצמה, זוהי יד ה' הוא ישמור עלינו וצליח את כל דרכינו אמן כי יהי רצון!

פרשת "שמות"

הנושא: מה יתאונן אדם חי

נאמר בפרשה "הבה נתחכמה לו" במדרש שמות רבה נאמר: "א"ר חייא א"ר סימון: ג' היו באותה עצה בלעם איוב ויתרו, בלעם שיעץ - נהרד, איוב ששתק נידון ביסורין, יתרו שברח זכו בניו וישבו בלשכת הגזית".

ברור לכאורה, שעונשו של בלעם שיעץ רע על ישרל צריך להיות גדול מאין ערוך מעונשו של איוב ששתק, ומדוע אם כן בלעם נהרד ואיוב נענש ביסורים מרים ונוראים שאין בכח אנוש לסבלם? הג"ר חיים שמואלביץ אומר ששאלה זו נובעת מתוך אי הכרת ערך החיים. על הפס' "מה יתאונן אדם חי" כתב רש"י "מה יתרעם אדם על כל הקורות הבאים עליו אחר החסד שאני עושה עמו שנתתי לו חיים" דברי רש"י יבוארו על פי משל לאדם שזכה בזכיה גדולה ביותר ובאותה שעה שנתבשר על זכייתו נשברה לו כוס זכוכית רגילה. האם אדם זה יחוש בצער המועט בעת שימחתו הגדולה? הרי אין ספק שהאושר שנפל בחלקו מבטל כל רגשי צער קטנוניים הפוקדים אותו בחיי היום יום, כך גם על האשם להרגיש באשר לחסד שעושה עמו הקב"ה בנותנו לו חיים, שמחתו ואושרו צריכים להיות לאים קץ גדולים, עד שלא יחוש ולא ירגיש בכל הצרות והיסורים הגדולים הבאים עליו. וכך אמר דוד המלך ע"ה "יסור יסרני י'ה ולמות לא נתנני" - אף כי יסרני ה' ביסורים גדולים אולם "למות לא נתתני" ועל כן לא ארגיש ביסורים כלל. נמצא שאדם המתאונן ומתרעם על הצרות הפוקדות אותו הוא בבחינת "אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו" כיון שהוא חי כבהמה אין חייו נחשבים למאומה, היקר בגדול בידו ואינו מבין, כיון שאינו מכיר באושר החיים הגדול שזכה לו.

ויתירה מזאת, אדם שאינו מעריך את אושר החיים כראוי עלול להפסידם לגמרי, וכך מצינו במדרש "בשעה שאמר יעקב אבינו לפרעה מעט ורעים היו ימי שני חיי וגו" א"ל הקב"ה ליעקב, אני מלטתיך מעשו ולבן והחזרתי לך את דינה ויוסף ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים, חייך שכמנין תיבות שיש מן "ויאמר פרעה וכו'" עד "בימי מגוריהם" כך יחסרו משנותיך ולא תחיה כחיי יצחק אביך והן ל"ג תיבות וכמנין זה נחסרו חייו" גילו בזה חז"ל שלמרות הצרות הרבות שפקדו את יעקב אבינו בימי חייו הואיל והתאונן מיד נתבע ונענש עונש חמור.

ואם נעמיק עוד בענין נראה שהרי במנין ל"ג תיבות נמנו גם התיבות של שאלת פרעה, ולכאורה מדוע נתבע גם על זה? בדברי בעלי התוס' שם מבואר שכיון שראה פרעה את יעקב זקן מאוד ושערות ראשו וזקנו הלבינו מזקנה שאלו כנ"ל, ועל זה השיב לו יעקב שלמעשה שנותיו מעטים ומה שנראה זקן כל כך הרי זה שמרוב צרות קפצה עליו זקנה וכעין זה פירש ג הרמב"ן שם.

לפי"ז מבואר מדוע נכללת שאלת פרעה במנין התיבות שנתבע עליהם, אילו לא היה מצטערת מאוד על צרותיו לא היתה זקנה קופצת עליו, אך כיון שנצטער וגרם לכך שפרעה ישאל אותו נתבע על כך. מעתה נבין שעונשו של בלעם קשה לעין ערוך מעונשו של איוב, עם כל היסורים הקשים שבאו עליו נשאר בחיים, והחיים שהם האושר הגדול שביצירה ניתנו לו "ומה יתאונן אדם חי", לעומת זאת רע ומר היה עונשו של בלעם שניטל ממנו האושר הגדול הזה.

פרשת "ויחי"

הנושא: ברכות יעקב

בפרשת ויחי כתוב בפס' "ויברכם ביום ההוא לאמר בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", אומר רש"י הבא לברך את בניו יברכם בברכתם ויאמר אב לבנו ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה. ועוד אמר יעקב ליוסף - "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". במשפטים אלו מוכיח יעקב אבינו את ההערכה העצומה ליוסף ולשני בניו מנשה ואפרים. ויש להבין - מה ראה יעקב להעריך כל כך את מנשה ואפרים, אלא באמת יעקב אבינו גידל את בניו בפיקוח מתמיד היה להם דמות את מי לחקות וגדלו בסביבה חמה של הורים קדושים. בסביבתו של יעקב וארבע האמהות הקדושות, ואף ראו את יצחק אבינו סבם, ואילו מנזה ואפרים גדלו בסביבה עוינת מבחינה רוחנית. מצרים זוהי הסביבה הכי שפלה וטמאה, ועוד שגדלו אצל יוסף שהיה מלך, ומטבע הדברים מובן שהיה עסוק ברוב שעות היום, ולגדול באוירה כזו ולא להיות מושפעה מהסביבה, מזה התפעל יעקב אבינו, ולכן אמר כאשר אב רוצה לברך את בנו שהוא דואג לעתידו ולרוחניותו ולהצלחתו ישנם הרבה חששות שהסביבה תקלקל את הילדים, ולכן התפילה והברכה של אב לבניו "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" שאפילו שיגדלו בסביבה לא טובה יגדלו לתורה וליראת שמים, ומברכים כך שבדיוק כך היו אפרים ומנשה. ומוסבר גם בפרשה שעוד ברכה ברך יעקב את יוסף ובניו שנאמר "ויברך את יוסף ויאמר האלוקים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלוקים הרועה אותי מעודי עד היום הזה המלאך הגואל אותי מכל רע יברך את הנערים ויקרה בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ" נשאלת השאלה למה בירך יעקב את הנערים כמו דגים, אומר רש"י כדגים האלו שפרים ורבים ואין עין הרע שולטת בהם, ופירשו המפרשים שבכל הבעלי חיים הטהורים בהמה חיה או עוף אם נולדו מאם טהורה גם הם טהורים אבל אין בזה ערבות שהדבר הזה נכון שהם ישארו בכשרותם ויהיו ראוים שאדם יאכל אותם, שכן יתכן שברבות הימים יוטרפו ע"י מחלות שונות או חבלות שונות ויאסרו באכילה ויתכן גם שיתנבלו ע"י שחיטה שלא כהוגן בסכין פגומה וכדו' ולא יוכשרו לאכילה ועל אף לידתם וטהרתם מאמא טהורה. מה שאין כן בדגים שנולדו מדגה טהורה שום טרפה שבעולם ושום חבלה שבעולם לא תטריף אותם ולא תנבל אותם וכיון שנולדו בטהרה הרי הם כשרים לאכילה כמות שהם ומגיעים לתכליתם ללא כל מפריע, וזוהי הברכה שברך בה יעקב את הנערים וידגו בקרב הארץ.

פטירת יעקב - עוד מוסבר בפרשה על פטירת יעקב אבינו שכשאר נפטר יעקב והוליכו את ארונו לארץ ישראל פנו האחים ליוסף ואמרו לו "אביך ציווה לפני מותו לאמר אנא שא נא פשעי אחיך וכו' ויבך יוסף בדברם אליו ויאמר יוסף אל אחיו אל תיראו כי התחת אלוקים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלוקים חשבה לטובה ולמען עשה כיום הזה להחיות עם רב", אמר יוסף לאחיו וכי אני יכול להיות תחת אלוקים, הלא אתם הייתם תשעה נגדי וחשבתם עלי רעה וכי הועילה לכם מחשבתכם, הרי האלוקים חשבה לטובה וזכות זה שירדתי למצרים הגעתי למלוכה וכל ארץ מצרים וארץ כנען חיים בשנות הרעב בזכות זה. אפילו אם אני יחשוב לעשות לכם רע אני אחד ואתם אחד עשר, האם אני יכול להרע לכם. ועוד הוסיף יוסף ואמר להם עד שלא ירדתם למצרים המלכות שלי לא היתה שלמה והיו מרננים עלי שאני עבד שעלה למלוכה ועל ידכם נודע ברבים שאני בן חורין, ואם אני אהרוג אתכם מה הבריות יאמרו, כת של בחורים מצא ונשתבח בהם ואמר אחי הם ולבסוף הרג אותם. האם יש לך אח שהורג את אחיו, ועוד אמר להם עשרה נרות לא יכלו לכבות נר אחד, האם נר אחד יוכל לכבות עשרה נרות. רואים את מידתיו הטובות של יוסף הצדיק, שלא די שלא כעס על אחיו אלא עמד ופייסם להרבות אהבה ואחווה. כן יזכו ה' ונדגה לרוב בקרב הארץ אמן כן יהי רצון!

פרשת "ויגש"

הנושא: כי הנה המלכים נועדו

יהודה פונה ליוסף בטענה: אתה שאלת האם יש לנו אב או אח ואמרנו לך יש לנו אב זקן וילד זקונים קטן, "ותאמר אל עבדיך הורידוהו אלי ושימה עיני עליו", אמר לו יהודה וכי זו שימת עין שאמרת להשים עינך עליו הרי הסברנו לך "ולא יוכל הנער לעזוב את אביו ועזב את אביו ומת" ואתה התעקשת שנורידהו אליך, סיפרנו הכל לאבא והוא סרב ואמר שהרי כבר אחיו יצא ממני ולא ראיתי אותו עד היום ולקחתם גם את זה מעם פני וקרהו אסון והורדתם את שיבתי ברכה שאולה, עכשיו שהוא אצלי אמני מתנחם בו על אמא ועל אחיו ואם ימות זה חלילה דומה עלי ששלושתם מתו ביום אחד, ואם עכשיו נעלה אל אבא ויראה שבנימין אינו איתנו עוד מרחוק לפני שנגיע אליו עלול למות רק מהצער עוד לפני שישמע הסבר מדוע איננו, עד כדי כך נפשו של אבא קשורה בבנימין, ואם תשאל אותי מדוע אני נכנס לתגר יותר מאשר אחי מפני שאני ערב על הנער להחזירו לאבי, סמכתי על כך שאתה תשים עינך עליו, ולכן קיבלתי ערבות גם בעולם הזה וגם בעולם הבא. ויהודה מציע אני מוכן לשבת במקום בנימין, והוא גם מנמק את דבריו שאם רצונך בעבד אני כשיר יותר ממנו, וכשראה יהודה שיוסף מתעקש דווקא על בנימין הבין שמה שיוסף רוצה את בנימין אינה אלא עלילה, ואז יהודה אומר אם אתה מקבל אותי במקומו מוטב ואם לא אהפוך את מצרים, ומיד שלח את נפתלי לספור את השווקים במצרים וחזר ואמר י"ב שווקים במצרים, חז"ל אומרים שיהודה הראה ליוסף שהוא רציני ואם יוסף לא נענה לתנאי האחים יהפכו את מצרים, ובגמרא מובא שיהודה שאג שאגה גדולה והפיל את פרעו מכסאו ונפלו שיניו של פרעה, יוסף ענה לו באותו מטבע וקרא למנשה ואמר לו לפורר סלע שעמד לפניו ובזה הראה את כוחו, אז יהודה והאחרים הבינו שכח כזה מבית אבא ועל זה אומר דוד בתהילים "כי הנה המלכים נועדו", אלא יהודה ויוסף, "עברו יחדיו" - לשון כעס ועברה, "המה ראו כן תמהו נבהלו ונחפזו" - ראו האחים את הוכיוח בין יהודה ליוסף ומצד אחד תמהו שהרגישו בקדושת יוסף ונבהלו מפניו ואז החליט יוסף שזה הזמן המתאים להכויח את האחים. יוסף החליט שלא להלבין פני אחיו ברבים ולקח סיכון ששילח את כל השומרי ראש ובזה הסתכן. ולמדו אותנו חז"ל שנוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש כמעשה דמר עוקבא, ואם חז"ל אומרים שנוח לו לאדם להפיל עצמו לכבשן האש או לקבל את המיתה בעולם הזה ולא לקבל את העונש החמור הזה שלא להלבין את פניו חברו, סימן שהרבה יותר קל לקבל מיתה בעולם הזה ולא מיתה בעולם הבא. ואז יוסף אומר לאחיו - "אני יוסף העוד אבי חי"?! אומרים חז"ל אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה מה יוסף קטנם של אחים כאשר הוכיח את אחיו ואמר להם אני יוסף ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו מה נענה אנחנו כשהקב"ה יוכיח אותנו ביום הדין על החטאים שלנו איך נוכל לעמוד בפניו. ונשאלת השאלה במה הוכיחם יוסף? אלא אמר להם יוסף לאחים מה היתה מחשבתכם בשעה שמכרתם אותי האם חששתם לחייו של אבא - לא, לא דאגתם לו לא חששתם למותו ועכשיו פתאום אתם חוששים. אבל לומדים מהגישה של יוסף איך צריך אדם להוכיח את חברו מבלי שישא עליו חטא ומבלי שילבין את פניו ברבים, ואפילו שבתחילה אמר להם אני יוסף חזר ואמר אני יוסף אחיכם שאפילו שמכרתם אותי אני מתנהג אליכם כאח, ואילו שבטי ה' בשעה שהם חושבים שהם צודקים והם גבורים הם יכלו עם הצדק עד הסוף אבל בשעה שמוכחים אותם אז יורד להם כל הכח, ותמיד נדע לשמור על האמת והצדק ושנזכה לעלות לגדולה וליראת שמים אמן.

פרשת "מקץ" -  חנוכה

פרשת מִקֵּץ היא פרשת השבוע העשירית בספר בראשית. היא מתחילה בפרק מ"א פסוק א ומסתיימת בפרק מ"ד פסוק יז.

את פרשת מקץ קוראים כמעט תמיד בשבת שבאמצע חנוכה. אם יש שתי שבתות בחנוכה, קוראים את פרשת מקץ בשבת השנייה.

הפרשה ממשיכה לתאר את סיפור יוסף ואחיו. היא נפתחת כאשר יוסף מצוי בבור בית הסוהר במצרים.

פרעה חולם שני חלומות מטרידים: בראשון עולות מן היאור שבע פרות רזות ושבע פרות שמנות, והפרות הרזות אוכלות את השמנות. בשני עולות מן היאור שבע שיבולים דקות ושבע שיבולים בריאות וטובות, ושוב השיבולים הדקות אוכלות את השיבולים הבריאות. פרעה מבקש מן היועצים ומן החרטומים לפתור את חלומו, אך הם אינם מצליחים בכך. אז נזכר שר המשקים ביוסף, שפתר את חלומו שנתיים קודם לכן, ומציע לפרעה להביא את יוסף לפתור את החלום. יוסף מובא מן הכלא, מתייצב לפני פרעה ומפענח מיד את החלום: על ארץ מצרים עתידות לבוא שבע שנות שובע ושפע, ומיד אחריהן שבע שנות רעב. יוסף אינו מסתפק בפתרון החלום ומציע מיד לפרעה תוכנית פעולה: לאסוף את כל התבואה שתגדל בשנות השובע אל מחסני המלך, ולהשתמש בה למאכל בשנות הרעב.

פרעה מתרשם מאוד מדברי יוסף, ממנה אותו להיות המשנה למלך, מלביש אותו בבגדי מלכות ובסממני מלכות נוספים, ומפקיד אותו על תוכנית איסוף התבואה. האירועים מתרחשים כפי שחזה יוסף: באות שבע שנות שבע שבהן אוסף יוסף את התבואה למחסנים, ולאחריהן מתחיל רעב כבד בכל האזור. בינתיים נישא יוסף ומוליד שני ילדים, מנשה ואפרים.

הרעב פוגע גם בארץ כנען, ויעקב שולח את בניו - אחי יוסף - למצרים לקנות אוכל. הם באים לפני יוסף ומשתחווים לו - כפי שחזה בחלומותיו בנערותו - אך אינם מזהים אותו, בעוד הוא מזהה אותם. הוא מאשים אותם שהם מרגלים, אוסר את שמעון ושולח אותם, מצוידים בתבואה, חזרה לארץ כנען, תוך שהוא מזהיר אותם כי יקבל אותם בשנית רק אם יביאו איתם את בנימין, שלא הצטרף למסע הראשון. יעקב שומע את הבשורות הקשות ומסרב לשלוח את בנימין: "אותי שיכלתם: יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימין תיקחו?!".

כשתם האוכל בבית יעקב הוא מסכים לשלוח את בנימין, אחרי שיהודה מקבל אחריות עליו. האחים באים למצרים ומובאים שוב לבית יוסף. יוסף - שמצדו מתקשה להסתיר את סערת רגשותיו למראה בנימין, ובוכה בחדר צדדי - משחרר את שמעון, יושב עם האחים לסעודה ומצייד אותם בתבואה רבה. אולם לצד זאת הוא מורה למשרתו להחביא את גביע הכסף שלו באמתחת בנימין. כשיוצאים האחים לדרך חזרה לארץ כנען, רודף אותם האיש ומאשים אותם בגניבת הגביע. האחים המופתעים מכחישים בתוקף, וקובעים: "אשר יימצא איתו מעבדיך ומת, וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים". בחיפוש שנערך מתגלה הגביע אצל בנימין, והאחים מובאים חזרה לבית יוסף, ושם הוא מציע שבנימין יישאר אצלו כעבד, והשאר ישוחררו לעלות לשלום אל אביהם. בנקודת מבחן זו, שבה יתגלה אם יחסו של יהודה לבנימין שונה מהיחס שהפגין כלפי יוסף בעת מכירתו, מסתיימת הפרשה.

פרשת "וישב"

הנושא: מה' מצעדי גבר ומשפטי ה'

יוסף בן שבע עשרה שנה. בן זקונים לאביו מתרגם אונקלוס בר חכים, כל מה שלמד יעקב בישיבת שם ועבר לימד ליוסף. יחס מיוחד שעורר את קנאת האחים ליוסף, ומן השמים הוסיפו על הקנאה גם שנאה, שכן בעל החלומות מתגלה ליוסף בחלומות שגורמים קנאה ושנאה בין האחים, וכל זה מסובב משמים שיוסף מספר את החלומות לאביו ולאחיו, ומסכמת התורה את פרשת החלומות "ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר". הרבה שאלות ותמיהות יש על יוסף הצדיק, שהרי התורה מעידה עליו בר חכים ואומרים חז"ל מי שיש לו חלום שיספר רק לאוהביו, מדוע סיפר יוסף את החלומות לאחיו, וזאת אמרו חז"ל אפילו בחלומות שאינם נוגעים לשומעים בצורה ישירה, כל שכן כשהחלומות מתגרים בשומעים, ומראה יוסף בזה התרברבות על אחיו וכבר שנאו אותו על חלום אחד, איך לא למד מזה לא לספר את החלום השני. אלא ידע יוסף שחלומותיו הם נבואה שניתנה מן השמיים, וידע יוסף את הדין שנביא הכובש את נבואתו ואינו מספרה עובר על איסור, ולכן למרות שהשנאה והקנאה מה' מצעדי גבר, יוסף ממשיך בדרך שנועדה לו משמים. והנה השלב הבא, אחי יוסף הולכים לאכות את צאן אהיבם בשכם אומר יעקב ליוסף "לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר" יוסף מזדרז לקיים מצות אביו על אף שידע שאחיו שונאים אותו ונכנס למקום סכנה. אביו שלח אותו לשכם, יוסף הולך לשכם ולא מצא את אחיו, מצד ההיגיון ומדיני השליחות יוסף צריך לחזור לאביו ולספר לו שלא מצא אותם, ובעצם יעקב גם הוא חשב שיוסף הולך למקום סכנה ולכן ציוה עליו והשיבני דבר היה שליח מצווה בין בהליכתך לשכם ובין בחזרתך שכן שלוחי המצווה אינם נזוקים.

אבל מן השמים חושבים אחרת, והקב"ה שולח את המלאך גבריאל כדי להוביל את יוסף לדותן וכבר אינו שליח מצווה, ואמר לו המלאך שילך לדותן, ומכאן נפתח פתח להתנכלות של אחיו, וכיון שהקב"ה רוצה להמליך את יוסף ומתנאי המלך שידע איך אסור נראה בבית הסוהר איך פושע מובא לשם ואיך וכיצד נראה עבד הנמכר מאדון לאדון, כי כאשר הוא חש כך על בשרו יכול הוא להנהיג את העם. והנה יוסף מגיע אל אחיו, אחר דין ודברים בין האחים הוחלט בסופו של דבר למכור את יוסף אל הישמעאלים, "והנה אורחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולוא בוטנים ושקדים הולכים להוריד מצרימה", אומרים חז"ל למה פרסם הכתוב את משאם אלא להודיע שכרם של צדיקים שאין דרכם של ערביים לשאת אלא נפט ועיטרן שריחם רע ולזה היינו ליוסף נזדמן לו משמים שלא יוזק מריח רע. והנה זה דבר פלא יוסף עומד לפני אחיו בתחילה רצו להרוג אותו פחד מוות ריחף עליו ובהמשך זרקו אותו לבוא מלא נחשים ועקרבים, בתחילה היה יכול למות רק מפחד, איזה צער איזה עגמת נפש, לאחר מכן נמכר לאומה שפלה לישמעאלים, כל זה מוכתב הוא משמים כל זה מקבל יוסף על פי דין, אבל גם כאשר ממצים את הדין התורה מספרת שללכת עם ישמעאלים עם ריח רק זה לא מגיע ליוסף כלומר שמשפטי ה' צדקו יחדיו מדוייקים ומדוקדקים עד כמה מגיע לאדם צער, סבל, פחד, עוגמת נפש, הכל במידה ובמשורה ואין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה, ובזה נחזק את אמונתנו ובטחוננו בה': א) שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד - שכל מה שהקב"ה עושה זה רק לטובה. ב) שכל מה שנעשה לנו, נעשה בפיקוח מדויק ומדוקדק מהשמיים. ג) שלכל מכה יש מטרה הן כדי לחשל את האדם לעתיד והן כדי לשלם על העבר, וזה שאמר דוד המלך ע"ה: "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו"!

פרשת "וישלח"

הנושא: פגישת עשו ויעקב

יעקב אבינו מתכונן לפגישה עם עשו, חז"ל גילו לנו שיעקב נערך לשלושה דברים: א) לתפילה. ב) לדורון. ג) למלחמה. לתפילה, אומר יעקב אבינו לפני הקב"ה: שתי הבטחות הבטחתני אחת בצאתי מבית אבי שאמרת לי אני ה' אלוקי אברהם אביך ואלוקי יצחק ושם אמרת לי ושמרתיך בכל אשר תלך, הבטחה שניה הבטחתני בבית לבן שאמרת לי שוב אל ארץ אבותיך ואל מולדתך ואהיה עמך, ושם נגלית אלי בשם המיוחד לבדו שנאמר "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך", בזה פותח יעקב את תפילתו, בשתי הבטחות אלו אני בא אליך, מוסיף יעקב ואומר "קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית עם עבדך, כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות" אומר רש"י לא היה עמי לא כסף ולא זהב ולא מקנה. חשש יעקב שנתמעטו זכויותיו ע"י החסדים שעשה איתו ה', ועוד מוסיף רש"י לכך ירא אני שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא ויגרום לי להמסר ביד עשו. ויש להקשות, יעקב עבד אצל לבן עשרים שנה רצופות עבודה קשה ומפרכת, לבן החליף את משכורתו עשרת מונים, עבד יעקב עשרים שנה ביושר ויקבל את משכורותו בידו ואומר עוד יעקב קטונתי מכל החסדים? וכי מחנות אלו שלפניו קבל אותם במתנה ממישהו, הלא אפילו את נשיו קיבל רק אחרי י"ד שנות עבודה וכל צאנו ובקרו וכל מה שרכש בבית לבן הגיע לו בדין, אם כן מה המקום לומר קטונתי מכל החסדים, וכי בחסד קיבל את כל אשר לו עד כדי כך שחושש שנתמעטו זכויותיו? אלא שיעקב מלמדנו שני דברים: א) אדם חושב שאם הוא עובד מובן שיקבל שכר אשה וילדים צאן ובקר, מלמד אותנו יעקב שאין זה מטבעו של עולם אלא הכל מתנת חינם וחסד מה' יתברך הזן ומפרנס לכל, ומה שאדם עובד קשה אין זה אלא מקללת המקום ב"ה את האדם הראשון "בזעת אפיך תאכל לחם". ב) דבר נוסף מלמד יעקב שעל פי האמת צודק יעקב שהכל מתנת חינם מה', שהרי אמר לבן בפגישתו בהר גלעד על פי תפיסתו של לבן "הבנות בנותי והבנים בני וכל אשר אתה רואה לי הוא" ורק בגלל שאלוקי אביך נגלה אלי אמש ואמר לי להזהר שלא לפגוע בך לכן איני פוגע בך. יוצא איפה שאכן יכל יעקב לצאת אחרי עשרים שנה של עבודה בעירום ובחוסר כל, ואם כן כל מה שיש ליעקב בשני המחנות אינם אלא חסדיו של מקום, ויעקב רצה להוכיח לנו שכל מה שיש לאדם אינו אלא מתנת חינם מאת ה' וממילא קטונתי מכל החסדים. כך אדם צריך לגשת אל התפילה לה' יתברך, עם הרגשה שלא מגיע לו כלום והכל מתנת חינם וע"י הכנעה זו מאת האדם זוכה ומתקבלת תפילתו.

דורון משמעותו פיוס, אומר יעקב לעשו "עם לבן גרתי" ולא נעשיתי שר וחשוב אלא גר ואינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני "הוי גביר לאחיך" שהרי לא התקיימה בי. וממשיך יעקב "ויהי לי שור וחמור" אבא אומר לי "מטל השמיים ומשמני הארץ" זו לא מן השמיים ולא מם הארץ אין לך מה לשנוא אותי על שלקחתי את הברכות. זה שלב א בפיוס מה שבא ואומר יעקב לעשו. שלב ב בפיוס יעקב לעשו ששולח יעקב לעשו דורון, עזים, תיישים, רחלים, גמלים, פרות, מתנה גדולה מאוד, וביקש יעקב שיעשו מרווח בין עדר לעדר כדי להשביע עינו של אותו רשע, שלח לו יעקב לעשו מלאכים (יש אומרים שליחים ויש אומרים מלאכים ממש) כדי להודיע לו שהוא בא אליו שהוא שלם אתו בכל לבו ומבקש את אהבתו, יעקב מכנה את עחיו בלשון אחוה, יעקב חושב על אחיו כדי שמחשבה זאת תפעיל את עשו גם כן לאחה בבחינה כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם!

פרשת "ויצא"

נושא: רחל ולאה

נאמר בפס' "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה", אומר רש"י רכות - שהיתה סבורה לעלות בגורלו של עשו ובכתה, שהיו הכל אומרים שתי בנות ללבן ושני בנים לרבקה הגדול לגדולה והקטן לקטנה, לאה בכתה והתפללה שלא תפול בידי עשו, שידעה את מעלתו של יעקב והתפללה שלא תיפול בידי הרשע, והנה לאחר שבע שנות עבודה רחל היתה מאושרת, שהנה עוד מעט תזכה להכנס לחופה עם יעקב הצדיק, ראתה לפני עיניה איזה עושר יהיה לה בעולם הזה במחיצתו של הצדיק בעולם הזה ובעולם הבא ובפרט שיעקב פירש את מקחו - "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". ועשה כל הסימנים האלה לפני שידע שלבן רמאי הוא, הלכה רחל וגלתה ליעקב שאביה מכין את לאה אחותה לחופה ומכוון לשקר ולרמות את יעקב, אמר לה יעקב לרחל אתן לך סימנים וכשנהיה תחת החופה בחשכה אשאל אותך את הסימנים וכך אדע מי לפני את או אחותך, והנה מגיעה שעת החופה לבן מכין את לאה וכבר הכינו לה שמלת כלה, רחל התכנסה בתוך עצמה, מחשבות מתרוצצות במוחה - מה אעשה, בעוד שעה קלה אחותי נכנסת לחופה יעקב ישאל אותה את הסימנים והיא לא תדע, האם אגלה לה את הסימנים כדי שלא תתבייש, והנה קול שני מדבר אליה מתוך ליבה: דעי לך רחל אם את מוסרת סימניך ללאה כל העושר שדמיינת לעצמך במשך כל השנים הכל ישכח ואת מפסידה את חיי הנצח בעולם הזה ובעולם הבא ואת קרבתו של הצדיק, ולא עוד אלא שאם את נותנת את לאה ליעקב הרי שעשו יקח אותך, חישבי טוב! לחיות במחיצתו של רשע ולהפסיד את חלקך בהקמת עם ישראל העם הנבחר כל זה את עומדת להפסיד בהחלטה גורלית אחת.

בעוד רחל מתלבטת התזמורת מתחילה לנגן, האורחים מגיעים לאולם, וקול פנימי קורא לתוך רחל: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים, אזרה רחל את אומץ לבה נגשה לאחותה לאה הכלה ולחשה לה את הסימנים, אמרה רחל: אני מוכנה להפסיד את כל העושר ובלבד שפני אחותי לא יולבנו ותתבייש. באותה שעה לא ידעה רחל שיעקב יעבוד עוד שבע שנים כדי לקחת אותה לאשה, הרי שהמעשה שעשתה היה כולו לשם שמים. ומה זכתה בתמורה שכאשר גלו ישראל באו האבות והאמהות ובקשו רחמים על ישראל ולא נענה להם הקב"ה, עד שבאה רחל ואמרה רחמי מי מרובים רחמיך או רחמי בשר ודם והלא כל שבע שנים שעבד יעקב אצל אבי לא עבד אלא בשבילי וכשנודע לי שמכניס את אחותי לחופה במקומי לא די שויתרתי לה לא גם גיליתי לה את הסימנים והכנסתי צרתי לביתי, ועתה אם הכניסו בניך צלם להיכל סלח להם כגודל חסדך, אמר לה הקב"ה מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם. אם אנחנו רוצים שהקב"ה יצילנו מכל אויבינו העומדים לכלותינו, אין לנו במה לפייס את הקב"ה אלא שנאהב זה את זה ונכבד זה את זה ונישא בעול עם חברינו, איש את אחיו יעזורו ולאחיו יאמר חזק!

פרשת "תולדות"

הנושא: יעקב ועשו

"ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים"

אומר רש"י - כל זמן שהיו קטנים לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם לדעת מה טיבם וכיון שנעשה בני י"ג שנה זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודת אלילים, יודע ציד - היינו לצוד ולרמות את אביו בפיו ושואלו - אבא היאך מעשרים את התבן ואת המלח כסבור אביו שהוא מדקדק במצוות, איש שדה - כמשמעו אדם בטל וצודה בקשתו חיות ועופות, תם שאינו בקי בכל אלה אלא כליבו כן פיו, מי שאינו חריף לרמות קרוי תם, יושב אוהלים - אוהלם של שם ועבר.

מדברי רש"י אלו ניתן ללמוד את ההבדל היסודי בין יעקב לעשו, רש"י מגדיר את המונח איש שדה - אדם בטל. יעקב ועשו גדלו שניהם באותו תלמוד תורה עד גיל י"ג, לכאורה שניהם למדו אותו דבר, וכפי שאומר רש"י לא היה ניכר במכשיהם כל שוני, ואיך יתכן שלאחר י"כ שנה בלימוד בצוותא זה פרש לבתי מדרשות וזה פרש לעבודת אלילים? אלא עשו באופן שלו היה בטלן ולא היה מוכן להשקיע בלימודים, וכדי להסוות את מצבו האמיתי היה מדי פעם שואל שאלות של צדקות והיה מתכנן כל מני רמאויות כדי שלא תהיה ניכרת הנטיה האמיתית שלו לחיי בטלה, יצחק ורבקה ידעו מה טיבו של עשו אלא שלא רצו לחדד ולהבליט את מעשיו השליליים בתקווה שזה יעודד את עשו להתמיד בלימודיו וליישר את דרכו, אולם עשו הרשע מצד אחד העריך את אהבתו של אביו וידע שיצחק מוותר לו בתקווה שיישר את דרכו, אבל ברמאותו ניצל את הטוב שקיבל מאביו לרמות אותו ולהראות כאילו הוא מתעסק בצדקות, וטבעו של אמרי שגם הוא מאמין לרמאויות שלו, נאמר בפסוק "והיה עשו בן ארבעים שנה ויקח אשה" אומר רש"ח שהיה עשו צד נשים ומענה אותם וכשהגיע לגיל ארבעים אמר אבא נשא אשה בגיל ארבעים אף אני כן, כלומר עשו כל כך האמין לרמאויות שלו עד שהוא חשב שהוא כמעט כמו יצחק עד כדי כך שנשא אשה רק בגיל ארבעים, וכך דרכו של הרשי שהוא חי בדמיונות, הוא יעשה את החטאים הכי גדולים והוא יהיה סבור שהוא הכי צדיק בכולם. דבר זה רואים גם בסוף הפרשה "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו" ראה עשו שיצחק ורבקה אמרו ליעקב שלא יקח אישה מבנות כנען אלא ילך לפדן ויקח אשה ממשפחת אביו ואמו, אמר עשו אף אני אלך אל ישמעאל ואקח את בתו מחלת שהרי היא ממשפחת אבי, אבל אומרת התורה שעשו לא שילח את נשיו אלא לקח את מחלקת בת ישמעאל על נשותיו, וגם כאן סבר עשו שהוא צדיק גמור שהנה אפילו אביו ואמו לא אמרו לו אלא הוא בעצמו ראה שרעות בנות כנען והלך אצל ישמעאל ולקח את בתו. איזה צדיק! כסבור שעשה מעשה גדול, אבל אצל הרשעים טוב ורע משמשים בערבוביא. ואילו יעקב איש תם אינו נוהג ברמאות וכל דרכיו על פי האמת, וגם כשאמו אמרה לו לעשות מעשה שנראה כרמאות עשה את זה על פי האמת. יתן ה' ונזכה להגיע לדרגת האמת לשמרה כמו יעקב!

פרשת "חיי שרה"

חז"ל אומרים שיפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים, אליעזר עבד אברהם היה מבני בניו של כנען שהתורה אמרה עליו "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו", מושג של עבד הוא שיא השפלות באומות קל וחומר עבד עבדים, ובמיוחד שהתורה מטילה עליו תואר של ארור ודאי אם כן מדובר בשפלות מאין כמוה, הנה הגיע אליעזר לאברהם, למד ממידותיו של אברהם עד שחז"ל הגדירו אותו דמשק אליעזר שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים, ועם כל תורתו של אליעזר עדיין לא יצא מגדר "ארור", שכן ידוע המדרש שבת היתה לו לאליעזר והיה מצפה כל הזמן שאברהם יאות לקחת את ביתו ליצחק ודבר זה מרומז בפסוק "אלי לא תאבה האשה ללכת אחרי" וכתוב שם כתיב חסר אלי בלי ויו כאילו אלי תבוא, ואומר רש"י שהיה מחזר שימצא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו ולהשיא את ביתו אמר לו אברהם בני ברוך ואתר ארור ואין ארור מדבק בברוך, וכמאור זה היה אחרי שאליעזר כבר היה תלמיד חכם שדולה ומשקה מתורת רבו לאחרים אך עדיין לא תיקן את דרגת ארור, והנה כאשר הגיע אליעזר עם עושר רב לביתו של בתואל וכל טוב אדוניו בידו נאמר בפסוק "ויאמר בוא ברוך ה' למה תעמוד בחוץ ואנכי פיניתי הבית ומקום לגמלים" אומרים חז"ל שבאותו רגע יצא אליעזר מגדר ארור ונכנס לכלל ברוך, אלא אומרים חז"ל המידות הטובות שגילה אליעזר בשליחות זו הם שעמדו לו: א. מגיע גביר נכבד עם עושר וגמלים הנושאים את כל טוב אדוניו, יכל אליעזר לומר אני מנהל הלשכה של אברהם אבינו או אני סגנו של אברהם אבינו אך אליעזר מתעטר בעטרה אחת "עבד אברהם אנכי".

ב. מטבע הדברים כאשר יש לאדם נגיעות רגשיות או אינטרס הנוגע לשליחות שלו, במקרה הטוב הוא ילך בחוסר רצון וישמח אם השליחות לא תצא לפועל, וכאן רואים את העבד מתפלל לה' שיצליח דרכו ועשה כל מיני טצדקי כדי למצוא את הזיווג הטוב ביותר, ובמה בחן את רבקה, לא ביופי ולא בהשכלה גבוהה אלא במידת החסד מידה המתאימה לאברהם אבינו - מידת החסד. אדם שמשפר את מידותיו כאשר דרך הטבע של מידותיו לכיוון אחר ומתגבר על כך ועשה את זה מתוך התעלות ועבודה על המידות, הרי הוא יוצא מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך. למדנו מכאן שאין די בלימוד תורה אפילו ללמוד על מנת ללמד, שכן היה דולה ומשקה כנ"ל כלומר שהיה מלמד אחרים תורה. ורק תיקון המידות מוציא את האדם מדרגתו הנמוכה, מארור לברוך, וזוכים לסיעתא דשמיא כמו שראינו אצל אליעזר: א. שקפצה לו הדרך, ב. שנתקבלה תפילתו אף ששאל שלא כהוגן. ג. שניצל ממיתה ודאית שכן בני ביתה של רבקה הניחו רעל בתוך האוכל והמלאך החליף את מנת האוכל שלו עם בתואל, ללמדנו שהמעביר על מידותיו זוכה לסיעתא דשמיא עצומה!

פרשת "וירא"

בסוף הפרשה שעברה נתבשר אברהם שיוולדו לו בן ויקרא את שמו יצחק, תוך כדי הבשורה נצטווה אברהם "התהלך לפני והיה תמים" שזו מצוות המילה. בפרשתנו עם בקורם של שלושת המלאכים אצל אברהם נודע לנו ששרה טרם נתבשרה שתלד בן, שכן מוכח מן הפסוקים שזו היתה הפתעה עבורה. נשאלת השאלה: הרי המלאכים ביקרו אצל אברהם ביום השלישי למילתו, מדוע עד לשעת ביקור המלאכים לא סיפר אברהם אבינו את הבשורה המרנינה לאשתו שרה, הלא אברהם איש חסד הוא. סובר הרמב"ן תירוץ אחד שסבר אברהם כשם שנתבשר הוא על לידת יצחק כך גם שרה אשתו נתבשרה ברוח הקודש, אך גם הרמב"ן אומר שתירוץ זה דחוק, והוא עונה שכאשר נתבשר אברהם על לידת יצחק נצטווה על המילה והיו לפני שתי מצוות, מצוות אחת לקיים מאמרו של ה' על המילה, ומצווה שניה מצוות חסד לבשר לשרה אשתו שקיבלה הבטחה מפי ה' על לידת יצחק, טבעו של אדם כאשר ניצבות לפניו שתי מצוות האחת קלה לביצוע והאחת קשה יותר ומכאיבה הוא נמשך יותר למצווה הקלה יותר והמשמחת ולאחר מכן אל המצוות הקשה, ולא כך אברהם אבינו, שקודם כל בחר במצווה הקשה והקדימה, ממשיך הרמב"ן ושואל אם רצה אברהם להקדים את המילה לבשורה ניחא, אבל מדוע כשמל את עצמו בו ביום לא סיפר לשרה את הבשורה המרנינה והרי כבר קיים את מצוות המילה.

ועונה הרמב"ן - שאברהם לאחר המילה היה במצב של פקוח נפש של ממש ולא היה מסוגל לדבר מחמת הכאבים שפקדו אותו עד שביום השלישי למילתו הגיע הקב"ה בעצמו ובכבודו לבקרו ולרפאו שנאמר "וירא אליו ה" למה? לבקר את החולה! מכאן נלמד עד כמה מסירות נפש היתה לאברהם אבינו וכמה התגברות על המידות היתה לאברהם אבינו בקיום מצוות ה'.

בסוף הפרשה בעקידה אומר ה' לאברהם בלשון זו "קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק... ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה" אברהם לוקח את יצחק עוקד אותו על המזבח ולוקח את המאכלת לשחוט את בנו, ואז המלאך אומר לו "אברהם אברהם ויאמר הנני", ויאמר לו "אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה" חז"ל מסבירים את הפניה הכפולה אברהם אברהם בלשון חיבה, כאדם הרוצה לבקש טובה מחבירו פונה אליו בחיבה כדי שיתרצה לבקשתו, לכאורה גם כאשר פנה הקב"ה אל אברהם להעלות את בנו לעולה היה צריך לפנות אליו בלשון חיבה כיון שמבקש ממנו דבר קשה מאוד, להעלות את בנו יחידו לעולה זה שדבר קשה מאוד והיה צריך לפנות אליו בלשןם חיבה, ומדוע רק לאחר שבא לשחטו פנה אליו בלשון חיבה, אלא כדי שיתרצה אברהם להמנע מן המצווה ראינו כמה היה קשה לאברהם לא לקיים את המצווה, הרבה יותר קשה מאשר היה לכל אחד לקיים את המצווה, שהרי אצל אברהם שהיה עבד ה' אמיתי קיום המצווה היתה קלה בשבילו אבל המניעה מן המצווה היתה קשה לו, לכן הצטרך ה' לפנות אליו בלשון חיבה אברהם אברהם, אנו צריכים לקיים את דבריו של התנא להיות תלמידי אברהם ונזכה בזכות זה להיות עבדי ה' נאמנים!

פרשת "לך לך"

הקב"ה מצוות את אברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, נאמר בפס' "וילך אברהם כאשר דיבר אליו ה' וילך איתו לוט" בנוהג שבעולם כאשר אדם נפרד מביתו למדינה אחרת קודם נפרד מביתו ואח"כ ממולדתו שזו שכונתו ואח"כ מארצו, וכאן אמר ה' לאברהם קודם מארצך ואח"כ ממולדתך ואחר כך מבית אביך. אלא כאשר עזב אברהם את ארצו מאור כשדים בני משפחתו נלתוו איתו עד חרן, ולכן הפרידה הראשונה היתה מארצו ואחר כך ממולדתו. ביקש ממנו הקב"ה לעזוב גם את בית אביו, כדי שלא תשאר לו שום השפעה שלילית מביתו. היחיד שהלך איתו מבני ביתו היה לוט אחיה של שרה, אבל מדגישה התורה שאברהם כאשר הלך "כאשר דבר אליו ה'", בלא שום חשבונות. ואילו לוט נאמר עליו "וילך איתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן", ללוט היה חשבון שאברהם מתחיל להזקין וכדאי לו להתלוות אליו גדי לקחת את ירושתו וכל אשר לו, לעת עתה לוט הולך עם אברהם במסירות נפש ראויה לשבח, הגדיל לעשות לוט כאשר ירדו למצרים, ראה אברהם שבני מצרים מכוערים ולא הורגלו באשה יפה ואמר לשרי "אמרי נא אחותי את" כאן היתה אפשרות ללוט לומר שזוהי אשתו, ואז יהרדו את אברהם ויזכה ברכוש, ועמד לוט בנזיון, ולא גילה ששרי היא אשת אברהם, וקיבל לוט שכר על זה שנאמר "וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים", ודווקא בנסיון העושר לא עמד לוט, כאשר הגיע לוט לשדות של זרים, היה לוט ורעיו מאכילים את בהמותיהם גזל ואילו רועיו של אברהם זממו את פיות צרנם ובקרם שלא יאכלו משדות של זרים, עד כדי כך שמציינת התורה "ויהי ריב בין רטועי מקנה לוט ובין רועי מקנה אברם" אנו רואים כאן דבר פלא מי היו הרועים של לוט ומי היו הרועים של אברהם, ודאי שהיו שניהם אותם גוים, כנראה ממצאים, בעלי אותם השקפות ואותו חינוך, וראו איזה פלא כאשר שמשו אותם גוים את אברהם סך הכל ברועי צאן, הושפעו כל כך לטובה עד שהגיעו למצב של ריב עם רועי מקנה לוט, מכאן לומדים חז"ל שמידות רעות בתחילת הדרך שני אנשים עושים אותו דבר רק זה עושה רצון ה' בלא שום חשבון וזה עושה עם חשבון כשלהו עם איזה כוונה בסוף הדרך, שזה הופך להיות אוהבו של מקום בקדושה ובטהרה וזה הופך להיות שופטם ומנהיגם של אנשי סדום, עם המידות המושחתות!

בהמשך הפרשה כאשר נפרדו אברהם ולוט כל אחד לדרכו כתוב "ויבא הפליט ויגד לאברם העברי" שלוט בן אחיו נשבה בשבי, ואומרים חז"ל שכוונתו של עוג מלך הבשן שהוא הפליט שנפלט במבול היתה שאברהם ילך למלחמה וימות במלחמה ואז יקח את אשתו שרה לאשה, עם כל זה אומרים חז"ל שכאשר משה בה להלחם עם עוד פחד שמא תעמוד לו הזכות לעוג על שבישר לאברהם על שביו של לוט, ואפילו שלא היתה כוונתו טהורה. מצד שני כאשר יצא אברהם למלחמה וניצח את ארבעת המלכים ושחרר את לוט, מצד הדין היה מגיע לו את כל השבי ואת כל הרכוש וכולם היו צריכים להיות עבדיו של אברהם אבינו, למרות זאת אברהם אבינו ויתר על הכל, גם כאשר מלך סדום הציע לו "תן לי הנפש והרכוש קח לך" אמר לו אברהם אבינו למלך סדום "אם מחוט ועד שרוך נעל" שאפילו חוט לא רצה לקחת שלא יגיד מלך סדום אני העשרתי את אברהם, שחס ושלום לא יתגנב בלבו של מישהו שהיה לאברהם מטרה לקבל שכר על הצלתו של לוט, מכאן אנו לומדים מדרכיו של אבי האומה לעשות כל מעשינו לשם שמיים, וכשהכונה טהורה ללא קבלת כל תמורה התוצאות לזמן ארוך תהיינה טובות!

פרשת "נח"

הנושא: סכנת ההשפעה של הרוע, ומעלת המתגבר עליה.

רש"י מסביר על הפס' "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו" - יש מרבותינו דורשים אותו לשבח שאילו היה בדורו של אברהם כ"ש שהיה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי שבדורו היה צדיק אולם אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

ומקשים על כך, מדוע ממעיטים הדורשים לגנאי מגודל צדקותו בה בשעה שהקב"ה העיד עליו "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ויותר קשים להבנה דברי הרד"ק על נח שאמר "את האלוקים התהלך נח - דבוק היה בו וכל דרכיו לשמור וזה היה כח גדול משכלו שהתגבר על טבעו כי הוא היה בדור רשעים וחמסנים ולא למד ממעשיהם ולא התמודד בעבודת ה' אלא הוא לבדו", זאת ועוד הלשון "לא היה נחמש לכלום" תמוהה ביותר, שהרי אפילו לפי ר"י הדורש לגנאי, היה נח צדיק גדול יחיד בדורו, וכי צדיק בדורו זה דבר קטן? ביאורם של דברים הוא, שבאמת ר"י ור"ל לא חלוקים כלל בהערכת גדלותו של נח אלא רק במשמעות המילה "בדורותיו" כל אחד משני הביאורים מדבר בשבחו של נח ולא נחלקו אלא בכוונת הפס', כי רבי יוחנן שדרש לגנאי הבין שהתורה באה לומר שלמעשה רק בדורו בלט נח בצדקותו ואילו היינו משוים אותו לצדיקים אחרים בדורו של אברהם באמת לא היה נחשב למשבו מיוחד, אך דא עקא, דוקא בגלל שחי בדור של רשעים נמנע ממנו לעלות לרום המעלות והגדלות שהיה יכול להגיע, וכבר כתב הרמב"ם "שטבעו של אדם להיות נמשך אחרי רעיו וחבריו בדעותיו ובמעשיו, א"כ זהו הצד השלילי של "בדורותיו" שבא לציין את העובדה שנח הגיע רק לדרגה של "צדיק היה בדורותיו" כשהסיבה לכך היא מצב הדור.

מאידך גיסא, היא הנותנת, שהדרגה שאליה הגיע נח יש לה חשיבות גדולה מאוד בדור ירוד כזה, ודאי היה צריך להשקיע מאמצים רבים כדי לזכות באיזו שהיא מעלה ביראה ובמידות, ועל כגון דא-איתא "אם למדת תורה בשעה ריוח אל תשב לך בשעת הדחק לפי שטוב לו לאדם דבר אחד בצער ממאה בריוח שנמאר "בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך", וגם יעקב בחיר האבות נשתבח בזה - "עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי", ומכיון שבכוחות הרבים שנאלץ נוח להשקיע בעבודת ה' עקב מצב הדור היה מסוגל להתעלות הרבה יותר מאילו היה חי בדור של צידיקם, מחשיבה לו התורה מעלת גדולתו וצדקותו כאילו הגיע למעלת צדיק בדורו של אברהם ואולי אף יותר מזה, והיינו מה שאמר ר"ל שדרש אותו לשבח.

נמצא א"כ, שהדורשים לשבח מדברים על הצד החיובי שבו שמחשיבים אותו לצדיק בין צדיקים מכח היגיעה שיגע בעבודת ה', והדורשים לגנאי מדגישים את הצד השלילי שסוף סוף לא הגיע לבחינת צדיק בדורו של אברהם, אבל לא אשתמו היא אלא אשמת הסובבים אותו.

באותו ענין מצינו בגמ' ברכות על הפס' "ועתה ישראל מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" שהרי יראה שזוהי יראת שמיים זה לא דבר קטן לישראל, ומתרצת הגמ' שמדובר על משה וולגביו זה נחשב דבר קטן, והענין מוסבר ע"י המשל שמובא שם לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול שיש לו הרי זה דומה עליו ככלי קטן ואם מבקשים ממנו כלי קטן שאין לו הרי זה עליו ככלי גדול.

נמצאנו למדים מזה שני דברים" א) שאדם צריך להזהר מחברה רעה שמשפיעה עליו. ב) חשיבות ההתאמצות להחזיק מעמד בחברת אנשים רעים גדולה מאוד.