חיפוש מהיר
מחיר: עד ש"ח
כניסה לסיטונאים
כניסה למשתמש קיים
זכור אותי במחשב זה

שכחתי סיסמא
הרשמה למשתמש חדש
חדשות
מוצר החודש
פרשת השבוע

 

לצפיה בפרשות השבוע, על פי סדר הופעתן בשנה, לחץ כאן

כז' אייר- פרשת "בחוקותי"

ה' סיוון- פרשת "במדבר"

 יב' סיוון-  פרשת "נשא"

יט' סיוון- פרשת "בהעלותך"

כו' סיוון - פרשת "שלח"

 

פרשת "בחוקותי"

נושא: החיים בסימן הכנה לקבלת פני השכינה

נאמר בפרשה: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים", ומסביר רש"י אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם.

מדברי הגמרא "ארבע כתות אין מקבלות פני שכינה: כת ליצים, כת שקרנים, כת חנפים, כת מספרי לשון הרע", ומדייק בעל החפץ חיים בספרו חומת הדת שדווקא ארבע כתות הללו אינן מקבלות פני שכינה אבל שאר כל ישרא ראויים לכך.

כדי לקבל מושג כלשהו קבלת פני השכינה מהי, נוכל לעיין בתחילת פרשת שמיני וללמוד מן הנאמר שם: "וירא כבוד ה' אל כל העם". באותה מידה מתגלה גם כבוד ה' בגן עדן אל הצדיקים הזוכים לשבת שם, ועל זה אמרו חז"ל - "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה" כדי לזכות לעונד הנשגב הזה צריך להיות בעל מעלה הראוי לזה. אדם שלא הגיע למעלה הנדרשה לא יזכה לכך, מעין זה מצינו בזמן מתן תורה ששם אמר הכתוב - "פן יהרסו אל ה' לראות ונפל ממנו רב".

מחובתנו איפוא לחפש דרכים כיצד לזכות למעלה הנדרשת ולניות כאחד ממקבלי השכינה. לצורך זה נתבונן באופן שבו מתכוננים לקראת קבלת פני מלך במלכותא דארעא ןמזה נקיש לקבלת פני מלכותא דשמיא. כידוע על האדם המתכונן לקבלת פני מלך - להקפיד על שלושה דברים עיקריים - א) להיות בריא ושלם באבריו ולא יהיה בעל מום. ב) ללבוש מלבושי כבוד כראוי לכבוד המלך.ג) להיות חכם ונבון כדי שיוכל להשיב על שאלות המלך כהלכה, במכלותא דרקיעא שהיא כעין מלכות דארעא יש להקפיד גם כן על שלושת הכללים הנזכרים, תרי"ג מצוות נתנו כנגד רמ"ח אברים ושס"ה גידים שבאדם. כשם שישנים אברים וגידים גשמיים כך יש גם בנפש שס"ה גידים ורמ"ח אברים רוחניים. על זה נאמר "עור ובשר תלבישני". כל אבר וגיד רוחני מתלבש בתוך אבר וגיד גשמי. כאשר אדם מקיים את התורה הכלולה מתרי"ג מצוות - גם נפשו שלמה, אך אם מזלזל חס ושלום באיזו שהיא מצווה האבר או הגיד שכנגדה נפגם ובכך נעשה האדם בעל מום ושוב אינו ראוי לקבל פני מלך. ידוע בשם עצמו ומתנהג לאורם נבראים עבורו מלבושי הוד אשר הנפש מתלבשת בהם ורק במידה ומלבושים אלא ימצאו שלמים יוכל לעמוד לשמש את מלך הכבוד בדיוק כשם שהעומד לפני מלך בשר ודם רוי לו שיתלבש כראוי.

הדבר השלישי הנחוץ למקבל פני שכינה הוא ידיעת התורה כפי שכלו, כדי שידע להשיב כשישאל אותו הקב"ה בדברי תורה. ושאלות כאלו אכן נשאלות שכן אמרו חז"ל ששואל הקב"ה את האדם - כמה טירחות היו לי עליך - יצירתיך וגידלתיך, כלום קרית ושנית? וכשמשיב האדם שאכן קרא ושנה אומר הקב"ה - הואיל והודית לי שקרית אמור לי מה קרית. וכן דרשו גם על הפסוק "בוקר אערוך לך ואצפה" - מכאן אמרו שיהא אדם תפוס בידו מה שלמד כדי שלא יבוש ולא יכלם בעומדו לפני דין שמים ויבחנו אותו על מה שלמד. המקור לכל הענין של קבלת פני השכינה נמצא בפרשתנו, על הפס' "והתהלכתי בתוככם" אומר רש"י אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, אין לתאר את גודל האושר, שבזכות זו שהיא למעשה העונג הגדול ביותר אשר יכול להיות, אפילו אם שר מזמין אזרח מן השורה לטייל עמו נחשב הדבר לכבוד גדול, כל שכן כשהמלך בכבודו ובעצמו לוקח אחד מבני עמו לטייל בגנו איזה כבוד עצום זה, בוודאי ובוודאי יתכבד בזה האדם ואושרו יגדל עד מאוד. ואם כך הוא הדבר כאשר זוכים להתקרב למלך בשר ודם מה גדול נורא ואדיר הוא האושר והכבוד לזכות ל"אטייל עמכם בגן עדן". אם רק נתבונן בדלותו של אלוקי השמים והארץ מלך על כל העולם המחיה ברצונו את הכל - עליונים ותחתונים - ונחשוב שהוא עתיד לטייל עם האדם בגן עדן, נתעורר להבין עד כמה תהיה גדולה השמחה ומה מאד יתכבד בזה האדם לפני כל פמליא של מעלה, יחד עם זאת צריך האדם לפחד מאוד פן בעת טיולו ישאלהו הקב"ה על דבר תורה שלמד בעולם הזה מה גדולה תהיה הבושה והכלימה למי שישאל ולא ידע להשיב כהלכה. על זאת הורונו חכמים ז,ל: התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלים, בדברים קצרים אלה כוללים חז:ל את כל עניני ההלכה לקבלת פניו של מלכו של עולם, ופונים אל כל אחד מאתנו בקריאה להתכונן היטב כדי שלא נתבייש בהכנסנו לטרקלין.

ישים אדם אל לבו כל זאת ואז - אשרי וטוב לו אמן.

פרשת "במדבר"

הנושא: מעלת הסדר

נאמר בפרשה "איש על דגלו באותו לבית אבותם יחנו בני ישראל". כל עניני הקדושה ועבודת ה' דורשים סדר, הגר"א קוטלר זצ"ל בספרו - משנת ר' אהרן מסיק זאת מההוראות המפורטות בעניני החניה והמסע שנתנו לבני ישראל. אריכות לשונה של התורה בענין הדגלים והקביעה מי הם השבטים השייכים לכל דגל ודגל, אופן חנייתן ונסיעתם, ופרטי ההלכות בעבודת המשכן ונשיאת כליו בעת הנסיעה במדבר מלמדים על מעלתו ונחיצותו של הסדר. בהעדר סדר נכון עלולים עניני הקדושה הגדולים ביותר להשתבש חס ושלום, דברי הגמ' "משורר ששיער חייב מיתה" (הכוונה לוי שהיה משורר והחליף את חברו ונהיה שוער - חייב מיתה) מהווים עדות נוספת על גודל חשיבותו וערכו של הסדר. גם מצינו - שהתורה הוצרכה לצוות "אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי וגו' וזאת עשו להם וחיו" ומפורש במדרש שכל אחד היה רוצה לזכות - בנשיאת הארון והיו דוחקים זה את זה והיו באים לידי קלות ראש והיה הארון מכלה בהם - הרי שהארון שהוא תכלית הקדושה והברכה, כמפורש בעובד אדום הגתי שנתברך ביתו שלא כטבע לרגלי הארון, היה מכלה במעולים שבישראל הבחירים שבשבט הנבחר לעבודת הקודש, והכל מפאת חסרון סדר, שכן מתוך העדר הסדר היו באים לידי מריבה כל אחד היה אומר "אני טוען כאן" ומתוך כך באו לידי זלזול וקלות ראש, נמצא שמתוך חסרון הסדר הפך הדבר קדוש ביותר לענין שיש בו קלות ראש חס ושלום.

על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" אומרים חז"ל במכילתא "כאיש אחד בלב אחד", עד כאן היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת אבל כאן השוו לב אחד, וכשהיו כולם באחדות היו ראוים לקבל את התורה. הסברם של דברים: על התורה נאמר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום", והביאור הוא דשלום היינו שלימות. כל דבר מקבל מה שנצרך לו ואינו יוצא מן הסדר ומן הגדר שנקבע לו. מחלוקת, לעומת זאת, היא יציאה מן הסדר. אחד נכנס לתחום חברו או רוצה להכנס וחבירו אינו מניח לו, ומאחר שהתורה נתיבותיה שלום היא מחייבת שלימות אמיתית ואי אפשר לתתה לישראל כאשר הם שרויים במחלוקות, אם הם אינם מקיימים הסדר המחויב מצד השכל ומצד דר הארץ לא כל שכן שלא יקיימו את הסדרים המקיפים של התורה, נמצא איפוא שבזכות מעלת הסדר נמצאו ישראל ראוים לקבל את התורה.

הבריאה המסודרת כולה בסדר נפלא עד מאוד מהווה עדות לסדר העובר כחוט השני בכל התורה שכן אמרו חכמים זכרונם לברכה "אסתכל באורייתא וברא עלמא", התורה היא שורש קיומו של עולם כמו כן התורה היא תכלית הבריאה כמאמרם ז"ל - "בראשית - בשביל התורה שנקראת ראשית", ומכיון שהתורה מושתת על הסדר צריכה העליה הבלתי פוסקת הנדרשת מן האדם - להיות מדורגת ומסודרת, הקופץ לדרגה שאינה ראויה לו עלול ליפול לגמרי, בדיוק כשם שילד קטן שסיים א"ב אינו יכול להתחיל ללמוד ישר גמרא ותוספות. אחרי מתן תורה אין מציאות של ענייני רשות בעולם הכל חובה ומצווה או מניעה ואיסור, הכל מסודר על פי התורה. במקביל מהווה הסדר מכשיר יעיל מאין כמוהו לניצול הזמן לתורה ולעבודה כשם שבמילי דעלמא תלויה הצלחתם של אנשי עסקים גדולים בעריכת חשבון נכון וסידור העניינים כראוי, כך גם בעסק התורה ועבודת ה'. לפיכך עיקר גדול הוא לבן תורה הנמצא בישיבה שיהא משועבד לסדרי הישיבה ולא יחסיר מהם אף רגע וצריך שיהיה לו גם סדר "בין סדרים" של הישיבה, אם לתורה - כפי האפשר ואם למנוחה - כפי הצורך אבל הכל בסדר ובמשטר.

פרשת "נשא"

הנושא: מתחרטים על חרטתם

נאמר בפסוק "איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להיזר לה'".

אומרת הגמ' במסכת נדרים ט': אמר שמכון הצדיק כל ימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד וכו'.

מבואר בגמ' ששמעון הצדיק חשש לחולין בעזרה ולכן לא אכל מאשם נזיר טמא כיון שכשהם חוטאים - נודרים וכשתוהין מתחרטים, ונמצאת הנזירות בטלה למפרע. צריך איפוא להבין ממה השתכנע שמעון הצדיק באותו נזיר מן הדרום שאצלו הכל לשם שמים?

בתשובה לשאלה זו מביא הגר"י ולדשיין זצ"ל בספרו תורת יצחק את דברי רבנו יונה ז"ל שמבחין בין "חוטא על דרך מקרה" לבין "המתיצב על דרך לא טוב תמיד", החוטא על דרך מקרה צריך להקדים החרטה לקבלה ואילו המתמיד בחטא צריך להקדים הקבלה לעתיד תחילה.

ביאור דבריו יתכן על פי מה שכתב הצדיק רבינו רפא המבורגר זצ"ל בספרו "דעת קדושים", על מאמר חז"ל: כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו, הותרה לו סלקא דעתך (הכוונה וכי באמת יעלה על דעתך שמותר לאדם לעבור עבירה) אלא אימא נעשית לו כהיתר (מתרצים שאדם עושה את העבירה כהיתר מבלי שיותר לו). בנקטם מתחילה לשון "הותרה לו השמיעו לנו חז"ל שכאשר עובר אדם עבירה הוא מתחרט, אולם כאשר הוא שונה בה הוא מתחרט גם על מה שהתחרט, ולכן המתיצב על דרך לא טוב תמיד הרי הוא בגדר "עבר ושנה" שמתחרט על חרטתו לפיכך לא יועיל לו אם יתחרו תחילה, שכן כל זמן שלא קיבל עליו להבא ישוב ויתחרט על מה שהתחרט עתה, אבל החוטא בדרך מקרה אינו בגדר "עבר ושנה" ולכן יכול להקדים החרטה כי אין לנו לחשוש שיתחרט עליה. ואכן מצאנו אצל הראשונים אשר כל חטאם היה רק בדרך מקרה שהיו עובדים בעיקר על החרטה, על יעקב אבינו שאמר "כי ארד אל בני אבל שאולה" אומר הספורנו - שקיבל על עצמו אבילות על שגרם מיתה ליוסף בשולחו אותו, וכן אצל ראובן נאמר ששב אחרי מכירת יוסף משקו ותעניתו על חטא בלבול יצועי אביו. כעשר שנים חלפו מאז החטא (שהיה לאחר מיתת רחל ויוסף היה בעת מכירתו בן שבע עשרה שנה), ואף על פי כן עסוק היה עדיין בחרטה, וכל זה לפני שהיה חטאם בדרך מקרה. מה נאמר אנו האחרונים, אנו שהעיד עלינו הגרי"ס זצ"ל שהלואי והיינו בבחינת "רשעים מלאי חרטות" זאת אומרת בבחינה הגרועה של מתחרטים על מה שמתחרטים!

מעתה נבין היטב את הנהגתו של שמעון הצדיק, נזירות באה בדרך כלל מתוך חרטה על העבר. נמצא אם כן שכאשר הנזיר נמנה עם המתיצבים על דרך לא טוב תמיד עליו להקדים קבלה לעתיד לפני החרטה, אך הנזירים לא עשו כן בדרך כלל אלא הקדימו החרטה וקבלו נזירות ולפי שלאחר הנזירות שוב נכשלו בחטא, היו מתחרטים על חרטתם, וזהו עומק דברי רש"י שם שאמרו כשהן תוהין מתחרטים - היינו למשל אם עברו על איסור לשון הרע וקבלו נזירות בגדר חרטה על העבר אך מכיון שהם עומדים על דרך לחא טוב תמיד לא יכלו לעצור ברוחם ואחר הנזירות הם שבים וחוטאים בלשון הרע, ומכיון שמתחרטים על חרטתם נמצאים מביאים חולין לעזרה.

שונה מכולם היה הנזיר שבא מן הדרום, נזירותו לא נבעה מתוך חרטה על העבר אלא מקבלה לעתיד כמו שאמר בעצמו "ופחז עלי יצרי וביקש לטורדני מן העולם", כמי שחש שמידותיו נוטות להמרות הבורא, ואז כאמור הקבלה קודמת לחרטה, קיבל על עצמו נזירות למניעת הטרדתו מן העולם בעתיד. נזירות כזו שבאה מתוך קבלה איתנה לגבוה אין לחשוש לחרטה שתפקיע אותה למפרע לפיכך אכל שמעון הצדיק מקרבנו, זאת ועוד, ההבנה שגילה בענין הסכמה שבחטא מהווה גורם מבטיח שלא יתחרט כלל על דבריו: "וביקש לטורדני מן העולם" למדים אנו שידע האיש כי מחוט השערה יצמח הר גדול, ומכיוון שהבין יפה את כוחו של היצר ועשה לעצמו גדרים נכונים לעצור את יצרו הרי יש להניח כי רוח זו תלוה אותו גם בעתיד ולא יתחרט.

פרשות "בהעלותך"

הנושא: קנאת סופרים תרבה חכמה

אומרים חז"ל למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, "לפי כשראה אהרן חנוכת הנשיאים שכל אחד ואחד מביא ביומו לפי הסדר קרבן, חלשה דעתו של אהרן ונתקנא בהם שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך - שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומיטיב את הנרות". ויש לעייך בכך, הרי הנשיאים הביאו קרבן גדול מאוד בכמותו ובתיקונו ואיך אומר הקב"ה לאהרן שלך גדולה משלהם, בזה שאתה מיטיב ומדליק את הנרות - במה גדולה הטבת הנרות לעומת קרבנות הנשיאים המתוארים בהרחבה בפרשה הקודמת? אלא מכאן אנו למדים שגדולה לא נמדדת בכמות, הגדולה נמדדת בהתמדה, שעם כל מעלת הנשיאים ומעלת קרבנותיהם ונדבתם ועל אף שהיה זה מרכושם הפרטי, עם כל זה הרי הקריבו פעם אחת בלבד, ולכן גם זכו לקרבת ה' באופן חד פעמי, למרות שהיתה זו קרבה גדוךה. ואילו אצל אהרן היתה זו עבודה יומיומית בהשקדה ובהתמדה למרות שלא הזמן ולא הנרות היו מרכושו הפרטי, אבל עם כל זאת שלו גדולה משלהם, עבודת ה' יומיומית וקרבת ה' כל יום הינה מעלה עצומה וגדולה מאוד לעין ערוך.

עוד מעלה בתוכן של התפקיד של אהרן - הדלקת המנורה. המנורה היא סמל לחכמה, שמן זית זך הוא סמל לתורה, וזהי דרגה של אור התורה. וזה שאמר לו הקב"ה לדוד - שביקש דוד לבנות את בית המקדש ולהעלות על המזבח עולות ושלמים - אמר לו הקב"ה "כי טוב יום בחצריך מאלף". טוב יום אחד שאתה עוסק בתורתי - מאלף עולות ושלמים שעתיד שלמה בנך להקריב לפני, וכך גם אהרן מעלתו גדולה ממעלת הנשיאים שכן העלה את המנורה ומעלתה גדולה יותר מן הקרבנות ומעבר לכך הרי קרבנות הם רק בזמן שבית המקדש קיים, ואילו הדלקת המנורה היא לדורי דורות שבדורנו יש את החנוכיה שהיא גם זכר למנורה, נמצא שמעלתו של אהרן גדולה ממעלת הנשיאים בכמה חלקים - א) הנשאים הקריבו באופן חד פעמי ואילו הוא העלה כל יום. ב) הם הקריבו קרבנות ואילו הוא מדליק את המנורה שמעלתה גדולה יותר. ג) הם עשו דבר ששייך רק בזמן בית המקדש ואילו הוא עושה פעולה שהינה לדורי דורות, ומפני מה זכה אהרן לכך - מפני שהיתה בו קנאת סופרים. כשאדם רואה משהו והוא מתחזק באותו דבר מן השמיים מסייעים בידו והוא זוכה למעלה גדולה ממי שנתקנא בו. כמו כן ראינו בהמשך הפרשה "וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד וכו' שיען יהושוע בן נון מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם". אומרים חז"ל שאלדד ומידד היו מתנבאים משה נפטר ויהושוע מכניס את ישראל לארץ שכן בראשי תיבות נוכל לקרוא כך - משה תנוח נפשו בגן אלוקים יהושוע מכניס (ר"ת מתנבאים), ומבאר רש"י שישנם שני כוחות בקנאה, האחת קנאה חיובית והשניה קנאה שלילית. או שאדם מקנא בחבירו על מעלה שיש בחבירו ואין בו ומחמת הקנאה תאב להתנקם בו ולהורידו ממעלתו, אבל מדה שניה של קנאה לעזור לצד שכנגד. יהושע שמע שמתנבאים על משה משה מת ויהשע מכניס. לכאורה היה צריך לשמוח שימלא את מקומו של משה, ולא די לו שלא שמח מהנבואה הזאת, אלא מרוב אהבתו וקנאתו לעזור למשה רבנו אמר לו "אדוני משה כלאם" ופירוש הדברים הוא: פירוש א': אומר רש"י הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם, ופירוש ב':אומר רש"י הכניסם לבית הכלא, קנאתו של יהושע היתה חיובית על משה, ומענין לראות את הפס' - "וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה" (והיה לנו ר"ת מתנבאים כנ"ל) מי היה הנער - בנו של משה גרשום ומדוע רץ - כי היתה אצלו קנאה ליהושע מדוע לא ימשיך את מורשת אביו ומכאן אנו למדים כמו גרשוםם ליהושע שאצלם היתה הקנאה לה' ואצל גרשום קנאה ליהושע להמשיך את מנהיגות אביו ולהכנס לארץ הקדש ויהושע ברח מן הכבוד וקנא למשה ובכל זאת הכבוד רדף אחריו.

יהי רצון שנלמד ממעלתם ולא נרדוף את הכבוד ונזכה לרשת את ארץ ישראל בכבודה ובשלמותה אמן ואמן.

פרשות "שלח"

הנושא: עצת המרגלים

הקב"ה מצווה את משה "שלח לך אנשים" כולם אנשים ראשי בני ישראל המה - אומר רש"י כל אנשים שבמקרא לשון חשביות באותה שעה כשרים היו. וכשנתבונן בדבר, נראה שהיו צדיקים גמורין שהרי הלכו ביחד שנים כשר אנשים ללא תחפושת, אלא בגלוי כדי לרגל ארץ שלמה לארכה ולרחבה. והרי ידוע גודל הסכנה של מרגל, שזה הפשע הגרוע ביותר, והנתפס בחשד ריגול נענש ללא משפט בכל מדינה, וברוב המקומות אחת דתו למות. וכאן הולכים שנים עשר איש בפרהסיא ועוד כורתים זמורה ענקית ופירות ומוליכים את זה משם בלא שום מורא. אין זאת אלא מחמת אמונתם בשליחות שנשעתה על פי משה רבנו. רואים מכאן בטחונים ואמונתם בחכמי ישראל ובשליחותם על פי ה'. במידה מסוימת היו בדרגה יותר מהמרגלים בזמנו של יהושע, שכן אצל יהושע פנחס היה רואה ואינו נראה וכלב שותפו התחפש לקדר והיו נחבאים מפני האנשים, וכאן המרגלים הלכו במסירות נפש כה גדולה, עוד ראיה שהם היו צדיקים - שהרי חז"ל גילו לנו את הפחד של המרגלים להכנס לארץ מכיוון שידעו שכשיכנסו לארץ ישראל יאבדו את נשיאותם ומאבע הדברים היו נמנעים למהיות מרגלים ואם התורה מעידה עליהם שהיו כשרים באותה שעה, כלומר למרות הפחד שיאבדו את נשיאותם הסכימו לרגל את הארץ, ולדבר טובה על הארץ, סבורים היו הנשיאים שהנגיעה האישית לא תפריע להם בשיקולים לדבר טוב על הארץ. והנה משה רבנו קורא שם להושע בן נון - יהושע ואומר רש"י התפלל עליו משה. י-ה יושיעך מעצת מרגלים. אם כן משמע מכאן שמשה רבנו ידע את כוונתם ואם כן ממה נפשך - אם ידע משה את כוונתם למה הסכים לשלחם, ואם לא ידע מדוע התפלל על יהשוע שיוושע מעצת מרגלים? וכמו כן מצאנו אצל כלב שנאמר שם בפס' "ויבוא עד חברון" לכוארה היה צריך שיכתוב הפס' ויבואו אלא משמע שהוא הלך לבד ורש"י במקום אומר שכלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהיה ניסת בעצתם. וגם כאן קשה, אם ידע כלב את כוונתם מדוע הסכים מתחילה ללכת עמהם, ואם לא ידע מדוע הוצרך להשתטח על קברי אבות? אלא ההסבר לזה שלאמיתו של דבר משה ידע מתחילה שכשיכנסו לארץ יפסידו את נשיאותם, למרות זאת עמדה להם צדקתם של הנשיאים והתגברו על הנטיה הטבעית שלהם וסברו שזה לא יפריע להם בשיקולים - כנ"ל, אבל בדבר אחד אדם לא שם לבו, קל לו לאדם להתגבר על נטיות טבעיות זמן מסוים אם הנסיון הוא לטווח קצר, אבל אף אדם לא בטוח בעצמו שהוא יעמוד בנסיון לכל אורך הדרך. נמצא שהמרגלים הלכו על שביל צר מאוד בכוחות הנפש, על הגבול במצב כזה אדם רואה דברים קצת יותר שונים משראה וכאשר צריך הוא לתרגם את הדברים החדשים שרואה הוא בעיני בשכל שם הנסיון עוד יותר קשה ששם הנטיה יותר חזקה שמתרגמת את הדברים לפי השיקולים האישיים. ומזה פחדו משה רבנו וכלב בן יפונה, ולכן כיון שיש רק דרך אחת להנצל מהנסיונות יש לעשותה כמב שיותר מהר, וזהי תפילה, ותפילה שבאה ע"י משה אל הקב"ה אל תביאנו (את יהושע) לידי נסיון ותפילה ע"י כלב שיעשה את השליחות שלו ללא כל פגם, רק ע"י זה יכול האדם להיות אובייקטיבי ולראות דברים חדשים ולפרשם ע"פ האמת ולא ע"פ הנטיה הטבעית, אבל המרגלים לא חשבו על זה ולא הכינו רפואה למכה ולמרות גדלותם סמכו על מעלתם שלא יכשלו. אבל ללא תפילה וללא הכנה כדבעי האדם לא מחוסן ובשעת נסיון נופל ביד היצר, וכך קרה עם המרגלים. אמר להם משה, למרגלים, "וראיתם את הארץ מהי ואת העם היושב עליה החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב וכו'", ביארו חז"ל, יש ארץ שמגדלת גבורים ויש ארץ שמגדלת חלשים. יש ארץ מרבה אוכלוסין ויש ארץ ממעטת אוכלוסין, וזה מה שביקש משה שיראו איך נראית הארץ הזו ויחזרו ויספרו לו. והם אמנם חזרו וספרו כי העם היושב בארץ גבורים המה והם חשבו את זה לגנאי למרות שמעלת הארץ שהיא מגדלת גבורים, אבל זה היה רק בזמן שישראלים יהודים נמצאים שם ובאותו זמן היו שם הכנענים וכל שאר שבע האומות שנלחמו בהם ישראל לכיבוש הארץ, והם היו גבורים ולכם חשבו המרגלים שאת הגבורים האלה אי אפשר לנצח, ועוד בענין השני הקב"ה עשה להם נס והרג אנשים הרבה בארץ כדי שכולם יהיו עסוקים באבלם ובהספדם ולא ישיתו לבם אל המרגלים והם חשבו בעין אחרת שהארץ ממעטת אוכלוסין והם אמרו "ארץ אוכלת יושביה". ישנו דבר טוב בחיים שהוא האושר, והאושר בא ע"י התורה ולא בממון ולא בכל דבר אחר גשמי שכן "מרבה נכסים מרבה דאגה", ואפשר להסתכל על הדבר הטוב לפי הנגיעות האישיות ואפשר להסתכל ע"פ דעת תורה, וזה נסיון שיש לכל אדם בחיים, ובכדי לפרש כדעת תורה צריך להרבות בתפילה ולהנצל מנגיעה גשמית כיון שהיא תוביל את האדם למקור שאינו דעת תורה.

מבצעים

6 תשלומים בכל קנייה

10% הנחה על פריט שני

BetaGroup - עיצוב אתרים

כל הזכויות שמורות© NTT - מערכות ניהול תוכן
< /BODY>